ישי רוזנבאוםוישגראד, 14.8.2026 – 15.8.2026
כשתכננתי את מסלול המסע הזה, היה יעד אחד שידעתי שחייב להיות כלול בו: העיירה וישגראד שבמזרח בוסניה. תכף אסביר מדוע, אבל לפני כן, קצת על הדרך לשם.
וישגראד נקבעה כבר בשלב מוקדם כיעד הבא לאחר באינה-באשטה והרי הטארה. השאלה היתה בעיקר איך הכי נוח להגיע לשם, שכן הנסיעה כוללת את חציית הגבול הבינלאומי בין סרביה לבוסניה-הרצגובינה. נראה היה שלא יהיה מנוס מלחזור באוטובוס לאוז׳יצה ומשם לקחת אוטובוס נוסף לוישגראד. אלא שאז התחקיר שלי העלה אפשרות נוספת, אטרקטיבית הרבה יותר: שיט בסירה על נהר הדרינה, מאגם פרוצ׳אץ שהוזכר בפרק הקודם ועד וישגראד. ברגע שנודע לי על האפשרות הזאת, ידעתי שאני הולך להטיל את כל כובד משקלי על העניין הזה ולהוציא אותו לפועל – אם כבר חוצים את הגבול מסרביה לבוסניה, אז בסטייל. ולא רק: לפי תמונות שמצאתי ברשת, מדובר במסלול יפהפה במיוחד, על נהר הדרינה המתפתל בין מצוקים מרשימים והרים ירקרקים.
אלא שמהר מאוד התברר שלא פשוט כל כך להוציא את המסע הזה לפועל. הסירה המדוברת אינה מעבורת נוסעים, כי אם קרוז, שיט תענוגות, שבמסגרתו מפליגים בבוקר מפרוצ׳אץ לווישגראד, מבלים שם כמה שעות וחוזרים בשעת ערב. בין לבין נהנים על הסירה ממוזיקה, מזון ומשקאות (בתשלום נוסף). כלומר, צריך להזמין מקום מראש לתאריך ספציפי – עניין קצת בעייתי בטיול מהסוג הזה, שבו אנחנו מחליטים על היעד הבא ועל מספר הימים שנבלה בו באופן ספונטני יחסית. ויש סוגייה נוספת: האם ניתן לבצע את המסע הזה רק בכיוון אחד? לכאורה לא אמורה להיות עם זה בעיה, אבל העניינים קצת מסובכים יותר, שכן מדובר על חציית גבול בינלאומי הלוך וחזור. ביקורת הדרכונים מתבצעת בעת העלייה לסירה ובירידה ממנה – כלומר, לא בעת חציית הגבול. הדעת נותנת, שמבחינת משטרת הגבולות בשני הצדדים, מספר האנשים שחצו את הגבול בכיוון אחד, חייב להיות זהה למספר האנשים שחוצים אותו בכיוון ההפוך. בסוף הסתבר שהאפשרות לשוט רק בכיוון אחד קיימת, אלא שצריך להודיע על כך לחברת הספנות יומיים מראש כדי שהם יוכלו לעדכן את משטרת הגבולות. גם המחיר לכיוון אחד מעט נמוך יותר: 30 אירו במקום 35 אירו להלוך-חזור. בקיצור, נדרש קצת יותר תכנון מראש מכפי שאנחנו רגילים ואוהבים לעשות.
אלא שאז התעוררה עוד בעיה: אחרי שהחלטנו כבר להתחייב לתאריכים מסוימים, התברר שבתאריכים הללו כבר אין יותר מקומות פנויים על הסירה. כתבתי אפוא אימייל לחברת הספנות ושאלתי אם בכל זאת אפשר לדחוס עוד שני אנשים (אחת מהם די קטנה) על הסיפון. התקבלה תשובה גנרית, שאבדוק באילו תאריכים יש מקומות פנויים ואירשם בהתאם. אכן מידע מועיל.
כל זה ארע עוד לפני שבכלל הגענו לסרביה. כאשר הגענו לבלגרד, ביקשתי מהמארח שלנו דנילו שיתקשר לחברת הספנות וידבר איתם בשפתם ויסביר להם את העניין וכמה זה חשוב לנו. למחרת, כמה שעות אחרי שהוא שוחח איתם בטלפון, נוספו פתאום מקומות פנויים בקרוז ויכולנו להירשם למסע בתאריך שרצינו. האם שיחת הטלפון מדנילו חוללה את הקסם? הוא טוען שכן, אז אני בוחר להאמין לו.
ביום שישי ה-14.8 בשעת בוקר מוקדמת (8:00) התייצבנו אפוא במעגן הסירות באגם פרוצ׳אץ. סשה, בן זוגה של המארחת שלנו, הסכים להסיע אותנו לשם עם האופל קורסה הזכורה לטוב, ולהפתעתנו לא דרש על כך תשלום (לשנינו אמנם היה הרושם שהוא ציפה לתשלום, אבל ציפיות יש רק במיטה, כידוע. לקוראים בשפות שאינן עברית – סליחה מראש, אין סיכוי שההלצה הזאת תשרוד את התרגום האוטומטי). ב-9:00, לאחר ביקורת הדרכונים ואחרי שכל הנוסעים תפסו את מקומם על הסיפון, יצאנו לדרך למסע בן שלוש וחצי שעות לווישגראד.
המסלול אכן יפהפה. הנהר זורם בתחתיתו של קניון בין הרים ומצוקים תלולים, והמסלול שלו כל כך מפותל, שבשום שלב לא ניתן לראות את ההמשך שלו יותר מ-100-200 מטרים קדימה. עם כל פיתול נחשף נוף קצת שונה, אך תמיד מרשים ודרמטי. רק כשמעמיקים לתוך בוסניה ומתקרבים לווישגראד הנוף קצת משתנה, ההרים נמוכים יותר, ותוואי הנהר פחות מפותל. יש לציין, שכל המסע הזה בכלל אפשרי בזכות הסכר שהוקם עליו בשנות ה-60 ושעליו כתבתי בפרק הקודם. הסכר העלה את מפלס הנהר ובכך הוא מאפשר לסירות גדולות יחסית לשוט עליו בתוואי היפהפה שבין פרוצ׳אץ לווישגראד.
ועכשיו לשאלה החשובה יותר: למה וישגראד? התשובה היא כמובן: גשר מהמט פשה סוקולוביץ' (Mehmed Pasha Sokolović) שבנייתו הסתיימה ב-1577 והוא ניצב עד היום בלב העיירה מעל נהר הדרינה. מי שמכיר ויודע – מוזמן לדלג על הפסקאות הבאות. מי שלא, הישארו עמי.
לפני כמה שנים, בתקופת הסגרים של הקורונה, נתקפתי בבולמוס סקרנות לגבי הבלקן, טורקיה והאימפריה העות'מאנית ורכשתי לעצמי מספר ספרים, כלומר רומנים, שעלילתם מתרחשת באיזורים האלה או שנכתבו על ידי סופרים ממדינות הבלקן. מעל כל הספרים האלה זרחה יצירת מופת אחת, יחידה ומיוחדת: ״גשר על הדרינה״ מאת הסופר היוגוסלבי איוו אנדריץ׳ (אני בכוונה משתמש בשם התואר ״יוגוסלבי״ משום שאנדריץ׳ נולד בבוסניה להורים ממוצא קרואטי, ובהמשך חי, מת ונקבר בסרביה, ועיקר פעילותו היתה בתקופת יוגוסלביה). לא הכרתי את הרומן או את הסופר לפני כן. רכשתי את הספר בעיקר כי עלילתו מתרחשת בבלקן וכי אני אוהב רומנים היסטוריים. אבל זמן קצר לאחר שהתחלתי לקרוא הבנתי שמדובר ביצירה מיוחדת במינה, ועוד לפני סופו כבר החלטתי שמדובר באחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים.
הספר, שיצא לאור בשנת 1945, היה כנראה הגורם העיקרי להחלטה להעניק לאנדריץ׳ ב-1961 את פרס נובל לספרות. אנדריץ׳, שחי בילדותו ונעוריו בווישגראד וכינה אותה ״הבית האמיתי שלי״, העמיד במרכז ספרו את הגשר המפורסם, ולמעשה עשה את הגשר לגיבור הספר – תקופות של מלחמה ושלום, כובשים באים והולכים, אימפריות קמות ונופלות, אנשים נולדים, חיים ומתים, מסביבו יהום הסער – והגשר ניצב שם תמיד – עד אילם לתהפוכות ההיסטוריה.
הרומן משתרע על פני תקופה של כמעט 400 שנה, מהקמת הגשר במחצית השנייה של המאה ה-16 ועד מלחמת העולם הראשונה, על רקע דעיכתה של האימפריה העות׳מנית ועלייתה (ונפילתה) של הקיסרות האוסטרית. אנדריץ׳ מיטיב לתאר את המהלכים ההיסטוריים הגדולים כמו גם את חייהם של העמים השונים באיזור, הקונפליקטים בין חלקי האוכלוסייה – מוסלמים, סרבים אורתודוקסים, המיעוט הקתולי ואפילו כמה יהודים. על אף שהוא עמוס בהיסטוריה, זה אינו ספר היסטוריה – זהו רומן היסטורי שגיבורו אינו אדם, אלא גשר. והוא מעניק מבט רחב יריעה על המציאות המורכבת ורבת הפנים של הבלקן. זו לא קריאה קלה, לא "ספר טיסה", אבל אם אתם חייבים לקרוא רק רומן אחד על הבלקן – זה הרומן.
הגשר נבנה בשנים 1571–1577 ביוזמת הווזיר הגדול העות'מני מהמט פשה סוקולוביץ', יליד האזור ממוצא סרבי, ובתכנונו של האדריכל העות'מני הנודע מימאר סינאן. הגשר הוקם בנקודה אסטרטגית על הדרך שקישרה את בוסניה ואזור הבלקן עם איסטנבול ומרכזי האימפריה העות'מנית, ולכן היה חיוני לתנועת צבא, פקידים, סוחרים וסחורות ולשילובו הכלכלי והמינהלי של האזור באימפריה. במשך מאות שנים היה הגשר ציר תחבורה מרכזי ומוקד להתפתחותה של וישגראד, אך גם זירה למלחמות ולאלימות. כאמור, הוא זכה לתהילת עולם בעקבות הרומן של אנדריץ', וב־2007 הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
הספר מסתיים אמנם עם מלחמת העולם הראשונה, אבל סיפורו של הגשר בווישגראד ממשיך עד עצם היום הזה. במלחמת העולם השנייה, למשל, הוא ניזוק קשות בהפצצות הנאצים ושוקם לאחר המלחמה. ב-1992, באחד הפרקים האפלים של מלחמות הבלקן, ביצעו חיילים סרבים מרפובליקת סרפסקה (המחוז הסרבי של בוסניה) טיהור אתני בתושביה המוסלמים של וישגראד – בין 1,000 ל-3,000 אזרחים בוסנים נרצחו במהלך האירועים האלה. מאות מהם הובלו אל הגשר, שם נורו למוות וגופותיהם הושלכו לנהר. היו בוושגראד זוועות נוספות שלא אתאר כאן – מי שמתעניין שיחפש את המידע בעצמו. אספר רק עוד שבקיץ 2010, בעת עבודות תחזוקה שבוצעו בסכר הדרינה, נפתח הסכר במלואו למשך חודשיים וחצי, שבהם המים זרמו בחופשיות במורד הנהר. פתיחת הסכר הורידה באופן משמעותי את מפלס הנהר, ובמהלך פרק הזמן הזה, במבצע שאורגן על ידי המכון הבוסני לנעדרים, אותרו בתוואי הנהר שרידי גופותיהם של לפחות 373 מקורבנות הטבח בווישגראד (כמו גם שרידי גופותיהם של שלושה חיילי וורמאכט גרמנים ממלחמת העולם השנייה).
עם כל המטען הזה בראש ובלב יצאתי, ובכן, למסע התענוגות ההוא לווישגראד, שמסתיים כ-200 מטרים לפני גשר מהמט פשה סוקולוביץ׳. בתחילת המסע הכול עוד היה מסעיר: הנופים יפהפיים, הנופשים שהתאספו על הסירה היו במצב רוח מרומם והזמינו משקאות מהבר (אנחנו הסתפקנו בקפה). אחד מאנשי הצוות דיבר במשך 20 דקות ברציפות ברמקולים של הסירה ונתן סקירה גיאוגרפית, היסטורית ותרבותית מקיפה – למרבה הצער רק בסרבית. בין ההרצאות של המדריך התנגנה מוזיקה בעוצמה גבוהה ברמקולים – שירי פופ מכל הזמנים. כאמור, מסע תענוגות. היה חסר רק "אגאדו" כדי להשלים את התמונה.
ככל שהתקדמנו במסענו, ההתלהבות הראשונית קצת דעכה, המצלמה חזרה לכיס, והראש חזר אל כל מה שתואר פה למעלה. ואז, בעודי יושב ומהרהר בדברים הללו, משתדל להתעלם מההמולה שמסביב, התחיל להתנגן ברמקולים השיר ״Wind of Change״ של להקת הסקורפיונס הגרמנית, שיצא לאור בנובמבר 1990, על רקע התפוררות הגוש הקומוניסטי, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה. השיר האופטימי הזה היטיב ללכוד את הרגע הקצר ההוא שבו רבים האמינו שהעולם הולך להיות בקרוב מקום טוב יותר. המלחמה האיומה שפרצה בבלקן זמן קצר לאחר מכן, החזירה אותם ואותנו מהר מאוד לקרקע המציאות. וגם אני חזרתי באותו רגע למציאות, כאשר השורות הכה-מוכרות של השיר התנגנו באוזניי, והעיניים התחילו לדמוע. ניסיתי להסביר לאיבון מה עובר עלי – היא כמובן לא זוכרת את האירועים הללו. הזכרונות שלי מאותה תקופה הם בעיקר של הרבה בלבול וחוסר הבנה: הייתי בן 15 כשפרצה המלחמה בבלקן, ואני זוכר שבעיקר התקשיתי להבין מה קורה, למה הם בכלל נלחמים, מי נגד מי, מי התחיל ולמה. באותן שנים התחלתי להתעניין יותר בנעשה בעולם, לצפות בחדשות ולקרוא עיתונים. השנים הללו היו עמוסות אירועים היסטוריים גדולים: כאמור התפרקות ברית המועצות והגוש המזרחי, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה, אבל גם מלחמת המפרץ, ועידת מדריד ובעקבותיה הסכמי אוסלו, סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, החתימה על אמנת מאסטריכט שהניחה את היסודות לאיחוד האירופי ועוד. בתוך כך אני זוכר את הדיווחים מהבלקן בעיקר בתור שטף בלתי נגמר של סיפורי זוועות. לא הצלחתי אז להבין מה בדיוק קורה שם – די מובן בהתחשב בעובדה שהייתי נער עם מעט השכלה היסטורית, אבל כנראה שגם התקשורת דאז לא ידעה לתווך כהלכה את האירועים הללו לצרכני החדשות. מה שגרם לי לדמוע באותו רגע לא היה דווקא השיר הקיטשי של הסקורפיונס, אלא החדות שבה הונכח לי באותו רגע הניגוד בין זכר זוועות המלחמה, בין כל המידע והידע שצברתי מאז על האיזור, לבין השלווה הפסטורלית שמסביב והחגיגה העליזה על סיפון הסירה.
יותר מ-30 שנה חלפו מאז הסתיימה המלחמה, וקצת פחות מזה מאז שמטוסי נאט"ו הפציצו בסרביה והביאו לנפילתו של הרודן מילושביץ', ונראה שהשלום בבלקן מחזיק מעמד. סלובניה וקרואטיה הצטרפו לאיחוד האירופי ולגוש האירו, מונטנגרו וצפון-מקדוניה בדרך, ובין סרביה ובוסניה שוררים יחסי שכנות טובה. לא כל הקונפליקטים נפתרו (ע"ע קוסובו), כלכלת האיזור עדיין לא יציבה מספיק, סרביה מנהלת מערכת יחסים בעייתית עם רוסיה, אבל לפחות ב-25 השנים האחרונות לא היו עימותים צבאיים משמעותיים באיזור. יש כמובן הסכמים חתומים, אבל הסכמים בלבד אינם ערובה לשלום. ככל הנראה שוררת הבנה בין כל הצדדים כי גם אם לא כולם באו על סיפוקם מבחינה טריטוריאלית ואתנית, הרי שהמצב הנוכחי עדיף על פני כל עימות מזוין. לעולם לא אבין מדוע בני אדם חייבים לעבור סבבי אלימות כה ברוטליים כדי להגיע למסקנה המובנת מאליה ששלום עדיף על מלחמה. באופן כללי, נראה לי שפשוט יותר לחיות בשלום מאשר להילחם כל הזמן, אז למה בעצם אנחנו נלחמים?
כך או כך, המסע בבלקן היה חשוב עבורי לא רק מתוך הסקרנות ההיסטורית, האנתרופולוגית והגיאוגרפית הרגילה שלי. מדינות יוגוסלביה לשעבר, במיוחד סרביה ובוסניה, מקושרות בתודעתי עם המלחמה ההיא, אף על פי שזו הסתיימה מזמן. היה לי חשוב למחות את האסוציאציה הזאת, לנתק את הקשר "בלקן = מלחמה". ובעיקר היה לי חשוב לחזות בשלום – לראות במו עיניי שהשלום אפשרי, גם לאחר מלחמה איומה. ומסתבר שהוא אפשרי.
***
לווישגראד עצמה הקדשנו בדיוק 24 שעות – לילה אחד. אני מניח שאפשר לבלות במקום חופשה נחמדה של שבוע-שבועיים, אבל כדי להתרשם מהעיירה הקטנה ומהגשר המפורסם אין צורך ביום מיום-יומיים. ומכיוון שהגענו לשם בשעת צהרים, היה לנו את כל שארית היום כדי לתור את העיירה הקטנה. הסירה עגנה כאמור כ-200 מטרים מגשר מהמט פשה סוקולוביץ׳, עברנו ביקורת דרכונים מהירה ושוחררנו לדרכנו. גם פה התקשינו קצת למצוא את דירת האירוח שלנו – כבר ציינתי בפרק הקודם שגוגל מפות לא תמיד מעודכן באיזורים האלה – אבל שיחת טלפון קצרה עם המארחת הביאה אותנו למקום הנכון. הבית ויחידת הדיור ממוקמים בראש גבעה תלולה וקצת קשה לטיפוס – במיוחד עם תרמיל גב כבד – אבל ברגע שהתמקמנו, פרקנו את התרמילים ויצאנו למרפסת, גילינו שהיא משקיפה ישירות אל הגשר. יותר מזה לא יכולנו לבקש.
נחנו קצת ויצאנו להסתובב בחוץ מתוך מטרה להגיע אל הגשר, אלא שבשלב הזה איבון הודיעה שהיא רעבה ושנלך קודם לאכול משהו. אני הייתי נרגש מכדי לאכול, ובכל מקרה לא הייתי רעב במיוחד, אחרי שבמהלך מסע הסירה חיסלתי את כל הסנדביצ'ים שלקחתי איתי. הלכנו למסעדה אחת שהיתה מלאה במקומיים מבוגרים – הסימן הבינלאומי למסעדה אותנטית – אבל המלצר הודיע שבשל העומס ייקח להם לפחות 45 דקות להוציא את המנות, אם בכלל. החלטנו לא לחכות ולחפש מסעדה אחרת. איבון עוד נכנסה בדרך לחנות מכולת קטנה כדי לקנות סיגריות, ואני כבר התחלתי לאבד קצת את סבלנותי, אבל הזכרתי לעצמי שהגשר עומד שם כבר למעלה מ-400 שנה, אז הוא כנראה יהיה שם גם עוד שעה. בזמן שאיבון אכלה לאיטה את המנה שהזמינה, הרגעתי את חוסר סבלנותי עם בירה מקומית קרירה.
אחרי שהרעב הושבע, עשינו את דרכנו לעבר הגשר. עליתי עליו לאט תוך שאני מעביר את ידי על האבנים, בוחן אותו מכל זווית אפשרית, בעיקר כמובן את הקאפיה (Kapiya) – האבן שקבועה על קיר בדיוק במרכז הגשר ונושאת כתובת לכבוד חנוכת הגשר ומקימיו ומוזכרת מספר פעמים בספרו של איוו אנדריץ׳. במרכזו, הגשר מתרחב מעט – בצד אחד עומד הקיר שעליו הקאפיה – ובצד השני תלויה מעין מרפסת שמאפשרת לשבת לנוח או להתבונן אל הנהר והעיירה. הרחבה הקטנה הזאת משמשת כבר מאות שנים את תושבי וישגראד כנקודת מפגש, ובתקופות מוקדמות יותר כנקודת ביקורת לאורחים שבאים לעיר מכיוון סרביה או מסראייבו. גם פה, ברגע שהתיישבתי על המעקה של המרפסת הזאת, עלו דמעות בעיניי. אמנם זה לא כל כך קשה לגרום לי לדמוע, מסתבר, אבל זה גם כנראה כוחה של ספרות משובחת שנחרטת בנשמה ונשארת שם גם שנים לאחר קריאתה.
חצינו את הגשר וירדנו לגדת הנהר כדי לחפש זוויות נוספות להתבונן עליו ולצלם. השטח הקטן הזה שלמרגלות הגשר היה החביב עלי ביותר – הגשר נראה מרשים במיוחד משם, ונראה שהתיירים הרבים לא מגיעים לשם, אלא מעדיפים להישאר על הגשר עצמו.
לאחר מכן טיפסנו על גבעה כדי לקבל בכל זאת זווית צפייה נוספת על הגשר, הנהר והעיירה. צילמנו והצטלמנו, ואז ירדנו, חצינו את הגשר בחזרה בדרכנו למרכז העיירה ומשם לחצי האי הקטן שבמפגש הנהרות הדרינה והרזאב (Rzav). בקצה חצי האי יש מתחם מסחרי קטן שזכה לשם אנדריצ׳גראד, על שמו של איוו אנדריץ׳. המתחם תוכנן על ידי במאי הקולנוע הסרבי אמיר קוסטוריצה, והוקם ב-2012. הוא כולל כמה חנויות, מסעדות ובתי קפה, אולם קולנוע וכנסייה. המתחם בנוי בסגנון מעורב, המשלב כמה מסגנונות הבנייה שהיו מקובלים באיזור במאות האחרונות, ונועד לשמש אתר צילום לעיבוד קולנועי של ״גשר על הדרינה״, שקוסטוריצה הכריז עליו עוד ב־2009. אלא שהסרט – שתוכנן בתקופות שונות גם כאופרה קולנועית וכסדרת טלוויזיה – לא יצא עד היום אל הפועל, ונראה שהפרויקט נגנז או לפחות הוקפא לזמן בלתי מוגבל.
עוד לפני שנכנסנו למתחם, צד את עיניי מגרש כדורגל קטן שצמוד לבית ספר שניצב שם – יש לי חיבה למתקני ספורט, ורציתי לבחון אותו מקרוב. נכנסנו למגרש ונעצרנו לדבר עם כמה ילדים ששיחקו שם. איבון נכנסה עם חלק מהם לשיחה ארוכה, ואני מיד נעמדתי בשער וביקשתי מהילדים האחרים שינסו להכניע אותי בבעיטות לשער. הם לא הצליחו. בילינו איתם קרוב לחצי שעה, נאמנים לכלל שלנו שכל אינטרקציה עם מקומיים עדיפה על פני כל אטרקציה תיירותית.
בינתיים כבר התחיל להחשיך, ואנחנו נפרדנו מהילדים – לא לפני שעשינו איתם סלפי – והמשכנו לתוך אנדריצ׳גראד. הסתובבנו בפנים, התרשמנו מבית הקולנוע הקטן שנושא את השם ״דולי בל״ (Dolly Bell) על שם סרטו של קוסטוריצה מ-1981 ״Do You Remember Dolly Bell?״, ומהכנסייה הקטנה שניצבת שם, ואז עשינו את דרכנו חזרה לדירה שלנו. אני הבעתי את רצוני לחזור לשם שוב, אולי אפילו לשכור את אותה דירה עם הנוף לגשר לתקופה ממושכת יותר, ולנסות לשאוב מכך השראה לכתיבתי.
למחרת היו לנו עוד כמה שעות להעביר בוישגראד עד לצאת האוטובוס ליעד הבא שלנו, אבל היה כל כך חם, והתרמילים היו כה כבדים, שהסתפקנו בארוחת בוקר קלה, סיבוב קצר בין דוכני המזכרות, ועלייה לגבעה נוספת כדי ליהנות מעוד תצפית על העיירה (עכשיו כשאני כותב את כל זה, נראה שדווקא הספקנו לא מעט). לאחר מכן חצינו את גשר מהמט פשה סוקולוביץ׳ בפעם האחרונה בדרכנו לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע באיחור של שעה, אבל לא נתנו לזה להרוס את היום הנפלא שהעברנו בווישגראד. כעבור שעתיים הגענו ליעד הבא – סראייבו, בירת בוסניה.
