ישי רוזנבאוםפרשוב, 6.8.2026 – 8.8.2026
אחרי הביקור מעורר הרגשות המעורבים בזקופנה, עלינו על האוטובוס ליעד הבא שלנו – פרשוב (Prešov) שבמזרח סלובקיה. אני העדפתי דווקא את קושיצה (Košice), העיר השנייה בגודלה בסלובקיה (עיר הבירה ברטיסלאבה, אגב, כלל לא היתה בתוכניות שלנו) אבל איבון הודיעה שהיא מעדיפה עיירה קטנה או אפילו איזה כפר, ועל כן נפלה הבחירה על פרשוב. אמנם העיר השלישית בגודלה במדינה, אבל במונחים מוחלטים עדיין עיר לא גדולה במיוחד עם קצת יותר מ-90 אלף תושבים בלבד.
הנסיעה עם אוטובוס של FlixBus – המוביל העיקרי שלנו במסע הזה – היתה חלקה ונוחה למדי. פליקסבוס חוטפת הרבה שנאה ברשת, כולל קבוצות פייסבוק שקוראות להחרים אותה, אבל עד כה – למעט חריג אחד של אוטובוס עם שירותים מקולקלים בנסיעה של 28 שעות – החוויה היתה טובה, המחירים סבירים יותר או פחות, והאוטובוסים מגיעים ליעדם (גם אם נדיר שהם עומדים בזמנים המוצהרים). בכל אופן, אין כרגע הרבה (או בכלל) חלופות אחרות, ונסיעה ברכבת יקרה יותר ולא תמיד קצרה יותר.
הגענו לתחנת האוטובוסים המרכזית של פרשוב בשעת צהרים חמה במיוחד – 37 מעלות. החלטנו לא לצעוד למלון אלא לקחת אוטובוס. מבירור שעשינו מראש, גילינו שהנסיעה באוטובוס בפרשוב לא אמורה להיות עניין מסובך במיוחד – פשוט סורקים עם כרטיס האשראי (הפיזי או הדיגיטלי) את קורא הכרטיסים בכניסה לאוטובוס וזהו. המציאות בשטח מעט מורכבת יותר: המכונה דחתה את כרטיסי האשראי שלנו. אחרי כמה נסיונות אמרתי לאיבון שזו הבעיה של חברת האוטובוסים שהם לא רוצים את הכסף שלנו, ושפשוט נמשיך לנסוע – ממילא הנסיעה קצרה למדי. אישה אחת ששמעה את שיחתנו ובדיוק עמדה לרדת מהאוטובוס נתנה לנו את שני הכרטיסים שקנתה כדי שנוכל להשתמש בהם להמשך הנסיעה. נחמד מצדה, אלא שגם אנחנו ירדנו באותה תחנה.
נאמן לעקרון הלואו-באדג׳ט, הזמנתי לנו חדר במלון הזול ביותר שהצלחתי למצוא בפרשוב – 40 אירו ללילה. ככלל, ואני כותב את הדברים האלה בערך עשרה ימים מתחילת המסע, ערי מזרח אירופה מתגלות עד כה כלא-זולות במיוחד. אני מודה שחלק מהשיקול בבחירת המסלול הזה היה לנסות לשמור על תקציב נמוך – בינתיים זה לא כל כך עובד. יתכן ואם היינו מטיילים בנפרד, היינו מצליחים לחסוך קצת יותר, אבל כזוג אנחנו רוצים לפעמים ליהנות ביחד מאיזו מסעדה טובה וכמובן לחלוק חדר סביר במלון ולא להתפצל לחדרים נפרדים באיזה הוסטל.
״סביר״ הוא כנראה שם תואר הולם ל״פנסיון שאריש״ (Šariš) – המלון שבו התאכסנו. בניין מזרח-אירופי טיפוסי ישן ומכוער (ראו תמונה למטה), מעלית עתיקה ואיטית (בתחרות שעשיתי עם איבון – מעלית מול מדרגות מהקומה השביעית ללובי – המדרגות, כלומר אני, ניצחו בגדול), חדרים זעירים וריהוט שידע ימים יפים יותר. גם מזגן לא היה (היה מאוורר), אבל למזלנו הטמפרטורות צנחו ביום המחרת לאיזור ה-25-26 מעלות לאחר כמה שעות של גשם שוטף. איבון – בעלת תואר בקולנוע – הביעה את דעתה שהמלון הזה היה יכול להיות רקע מושלם לצלם סצינת רצח, אבל האמת היא שחרף העליבות החומרית המסוימת של המלון (ושל חלקים מסוימים בעיר), לא הרגשתי שם לא-בטוח. אגב, בכל מידע למטייל שתמצאו ברשת – כולל באתרים של משרדי החוץ של גרמניה וארה״ב – נחשבת סלובקיה לאחת המדינות הבטוחות ביותר לטייל בה.
פרשוב היא בסך הכול עיירה חביבה למדי. מרכז העיר מקסים ומטופח, ונעים מאוד לצעוד בו ומסביבו בשעות היום והערב, וכך גם עשינו בערב הראשון שלנו שם. פה ושם יש עדיין מסכנות ועוני גלויים לעין, ובעיקר לא מעט קבצנים וצוענים, שכמה מהם צעקו עלי שאפסיק לצלם אותם (למען האמת חיכיתי שהם יזוזו כבר כדי שאוכל לצלם את הסמטה שבה הם צעדו, והצעקות רק האריכו את שהותם בה).
במקרה אחר, בזמן שישבנו בכניסה למלון ונהנינו מאוויר הערב הצונן, ניגש אלינו נער וביקש סיגריה בקול בכייני מזויף. איבון שאלה אותו בן כמה הוא, והוא ענה שהוא בן 15. היא הודיעה לו שזה לא חוקי לתת סיגריה לנער בן 15, אבל הוא המשיך לומר ״בבקשה, בבקשה, בבקשה״ באותו קול בכייני מעושה. לבסוף התערבתי גם אני וביקשתי בתקיפות שיילך משם. הוא מלמל ״בסדר, בסדר״ והלך.
בסיור הרגלי שעשינו בעיר הגענו גם לבית הכנסת המקומי – בניין מרשים למדי מהמאה ה-19, ששרד את המלחמה ואת חורבנה של הקהילה היהודית במקום. יהודים הגיעו הגיעו לפרשוב בשלב מאוחר – במחצית הראשונה של המאה ה-19 – כיוון שעד אז אסרו עליהם השלטונות האוסטריים להתגורר שם. מרגע שהוסר האיסור, צמחה הקהילה במהירות ובשיאה מנתה בין 4,000 ל-5,000 נפש – כ-10 עד 15 אחוזים מסך התושבים בעיר דאז. הקהילה לא היתה הומוגנית והיו בה דתיים, מסורתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים. רובם עסקו במסחר ותעשייה, אך החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 איישו יהודים גם תפקידים במגזר הציבורי.
במארס 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאות, וכגרורה פאשיסטית של גרמניה שיתפה פעולה עם הנאצים ביישום חוקים ברוח חוקי נירנברג ובהמשך ביישום ה״פתרון הסופי״ ובשילוח רובם המכריע של יהודי העיר למחנות הריכוז. בסך הכול נרצחו כ-6,400 מיהודי פרשוב, כאשר הנתון הזה כולל גם יהודים מהסביבה וכן כאלה שהגיעו כפליטים לעיר. רק מאות בודדות ניצלו, ביניהם כאלה שהוברחו להונגריה במסגרת מבצע שאורגן על ידי תנועות נוער ציוניות בסיוע של שוטרים ועובדי רכבת מקומיים. כמה עשרות יהודים נוספים ניצלו הודות לסיוע של איכרים ותושבים מקומיים אחרים מהסביבה. כיום מתגוררים בעיר כמה עשרות יהודים בלבד, ובית הכנסת משמש גם כבית הקהילה, כמו גם מוזיאון לתולדותיה.
לצערנו לא הצלחנו להיכנס אליו. השער הראשי היה נעול והמקום נראה בהתחלה שומם. בשלב כלשהו זיהיתי מרחוק קבוצה של כ-5-6 אנשים שעמדו בחצר בית הכנסת ונראו כמצויים בעיצומו של סיור במקום. אחת הנשים בקבוצה נופפה לי וסימנה לי להיכנס, תוך שהיא מחווה בידה ״לכו מסביב״. הלכנו לכיוון אחד, ואז לכיוון השני, ולא מצאנו את הכניסה. כשחזרנו לנקודה שבה ראינו את הקבוצה ההיא, הם כבר נעלמו. החלטתי לחזור לשם מאוחר יותר, אך בסופו של דבר לא חזרנו לשם.
עוד הקדשנו כמה שעות לטיול קצר מחוץ לעיר. טיפסנו על גבעה בשולי העיר שבראשה בית קברות וכנסייה קטנה. השקפנו על העיר ממרומי הגבעה והמשכנו אל השטחים הירוקים שמקיפים אותה. פה ושם נראו גנים קטנים שכנראה מוחזקים בשכירות על ידי תושבי העיר במודל הדומה לזה של ה-Kleingärten או ״מושבות הגנים״ (Gartenkolonie) בגרמניה – חלקות אדמה קטנות שניתן לחכור ללא הגבלת זמן ושבהן אפשר לגדל ירקות או צמחים אחרים ולנוח בהן מהמולת העיר. עם זאת, נראה שבניגוד לגרמניה, העסק פחות כבול בתקנות וחוקים שונים, והגנים שונים באופן משמעותי האחד מהשני בשטחם.
הטיול הפתיע אותי. לפני שיצאנו אליו ראיתי על המפה שיש מסביב לעיר כמה מסלולי טיול, אבל ציפיתי לשבילי שדות מוקפים בצמחייה צהבהבה ויבשה ועצים קטנים וצמאים למים. בפועל, האיזור שבו הסתובבנו – לפחות מהרגע שיצאנו משטחי מושבת הגנים – היה ירוק מאוד ופראי למדי, וחוץ מכמה ערימות אשפה קטנות פה ושם (למה?) מדובר בסביבה נעימה ופסטורלית למדי. איבון תהתה למה אין יותר מקומיים שמטיילים שם, ואני עניתי שהאשפה מעידה שמישהו בכל זאת מגיע לשם לפעמים, אם כי לא ברור מה בדיוק הם עושים במקום. טוב, לפחות מקומי אחד הגיע לשם מתישהו כדי להרים פסל סביבתי בדמות ישו על הצלב – מחזה מטריד למדי (ראו תמונה), אבל כנראה שזאת היתה הכוונה.
בערב הלכנו לאכול במסעדת פיוז׳ן אסייתית יקרה למדי (כאמור, מזרח אירופה כבר לא ממש זולה), ולאחר הארוחה הספקנו עוד לתפוס במרכז העיר את סופו של קונצרט של להקה סלובקית פופולרית (מסתבר), שהופיעה שם כחלק מפסטיבל פולקלור איזורי שהתקיים בעיר. הפסטיבל חוגג את מגוון התרבויות במזרח אירופה. זו השנה הראשונה שבה הוא מתקיים במתכונתו הנוכחית, והוא כולל ריקודים ומוזיקה מסורתיים מחמש מדינות: סלובקיה, פולין, ליטא, בולגריה ואוקראינה. לצערנו הצלחנו לתפוס רק מקטעים קטנים מתוך הפסטיבל, שהתקיים רובו ככולו בחוץ, בכיכר המרכזית של העיירה, ובעיקר ראינו את המשתתפים צועדים ברחובות העיר בתלבושות מסורתיות.
אומרים על סלובקיה שהיא האחות הקטנה והעקומה של צ'כיה. תמיד חשתי שעושים לה עוול עם ההשוואה הזאת. הביקור הזה היה קצר מדי בשביל לעמוד על טיבה של סלובקיה (ולמען האמת גם בצ'כיה לא שהיתי יותר מכמה ימים במצטבר), אבל היא בסך הכול תאמה את ציפיותיי: שלווה, נוחה, ידידותית לתיירים פחות או יותר (ידיעת האנגלית סבירה ביותר), גם אם פה ושם יש עדיין איים קטנים של עליבות ומסכנות (ואם קבצנים ומחוסרי דיור ברחובות הם מדד למשהו, אז בברלין יש יותר).
בודפשט, 8.8.2026 – 9.8.2026
שני לילות העברנו בפרשוב ומשם המשכנו באוטובוס (כ-4 שעות) לבודפשט, שבה שהינו רק לילה אחד וכשלושים שעות בסך הכול, ולכן הדיווח ממנה יהיה קצר ולא יוקדש לה פרק נפרד. בתכנון הטיול החלטנו במודע לדלג על הונגריה, שכן היעד העיקרי שלנו הוא מדינות הבלקן. ומכיוון ששהינו יותר זמן מהמתוכנן בפולין, החלטנו להאיץ את התנועה דרומה ולהסתפק בשני לילות בסלובקיה ובלילה אחד בבודפשט. כך או כך הספקנו להסתובב די הרבה בעיר היפה הזאת (הטמפרטורות יש לציין שוב זינקו אל מעל ה-30 מעלות). לאיבון זהו ביקור שני בבודפשט (אם כי גם הקודם היה קצר מאוד), ולי ביקור ראשון. אני מניח שעוד אגיע לשם שוב.
הטיול הרגלי לאורך הדנובה התחיל עם דרמה קטנה. בעודנו עומדים לחצות את גשר החירות (Szabadság híd) קיבלתי שיחת טלפון מאחת משכנותיי, שדיווחה בדאגה שהחתולה שלי סימה מייללת כבר כמה שעות ברציפות, ולמעשה בימים האחרונים היא מייללת במשך שעות כל יום. בנוסף, החלונות פתוחים לרווחה, מה שגם מסוכן לחתולה, אבל גם גורם לכך שכל הבניין בערך שומע את היללות. הודיתי לשכנה, ומיד התקשרתי לחברה שמתגוררת בדירתי בהיעדרי ומשגיחה על החתולה. היא לא ענתה. בשלב הזה התקשיתי קצת להתרכז בטיול ונכנסתי למוד ניהול משברים. הפעלתי חברה נוספת שברשותה מפתח לדירה, ושמתי אותה בכוננות לבוא לבדוק אם הכול בסדר במידה ולא אשמע מהדיירת.
סוף טוב הכול טוב: כחצי שעה מאוחר יותר הדיירת התקשרה, הודיעה שהחתולה בסדר גמור, ואני הסקתי שהיללות היו בעיקר בגלל בדידות (החתולה אוהבת חברת בני אדם והדיירת לא נמצאת בבית רוב היום). היא הבטיחה לסגור את החלונות כאשר היא מחוץ לבית. הרגעתי את השכנים המודאגים ורק אז יכולנו להמשיך בטיול.
ביום המחרת היו לנו כמה שעות לפני שהיינו צריכים לתפוס את האוטובוס הבא, אז הסתובבנו עוד קצת בעיר והלכנו לשוק הגדול, שלפחות בשלב זה של היום רוב הדוכנים בו היו סגורים, ואלה שהיו פתוחים מכרו בעיקר מזכרות משעממות ומאכלים לכאורה מסורתיים שבקונסטלציה הזאת לא נראו מעוררי תיאבון במיוחד (גם לא בעיני האומניבורית). אבל לאכול הרי צריך, מה גם שדילגנו על ארוחת הבוקר. בשלב הזה החלטנו על פיצול: איבון רצתה לאכול דגים, ואני, ובכן, לא רציתי לאכול דגים. על כן שמתי פעמיי למסעדה טבעונית, והיא נסעה לאיזור אחר בעיר לאכול במסעדת דגים.
למה דווקא שם? ביום הקודם, בעודנו מטיילים לאורך הדנובה, עצרנו ליד אחד הפסלונים של האמן מיכאיילו קולודקו, ונכנסנו לשיחה עם אם ובנה שהגיעו לבודפשט לכמה ימים מהכפר הקטן שבו הם מתגוררים בדרום הונגריה, כארבע שעות נסיעה מעיר הבירה. מהר מאוד הגיעה השיחה לאוכל, והיות וידיעותיי אודות המטבח ההונגרי מסתכמות בערך בגולאש, התעניינתי מה ההונגרים אוכלים בימי הקיץ החמים (מן הסתם לא גולאש), ומכאן השיחה הגיעה לדגים. איבון התעניינה איפה אפשר לאכול דגים והאימא המליצה בהתלהבות על מסעדה בשם ״דג הזהב״ תוך שהיא מקרבת את חמש אצבעותיה לפיה ומבצעת את המחווה הבינלאומית המוכרת כ״מואה!״, כלומר ״טעים!״.
על כן החלטנו לאכול את ארוחת הצהרים בנפרד. יש בבודפשט לא מעט מסעדות טבעוניות, ואחרי חפירה בין רובם מצאתי אחת שמגישה בין היתר מנות מסורתיות בגירסה טבעונית, כולל, אגב, גולאש.
היות והמסעדה היתה ממוזגת היטב, הרשיתי לעצמי להזמין מנה קטנה של גולאש. בשלב זה למדתי שבהונגריה, בניגוד למקובל אצלנו, גולאש נאכל תמיד כמנה ראשונה. הבשר בתבשיל הוחלף בשעועית אדומה. זה מצא חן בעיניי, כיוון שאני לרוב אעדיף מנות טבעוניות שבהן הבשר מוחלף במרכיב טבעי ולא באיזה ״תחליף בשר״ (אם כי יש היום תחליפי בשר מצוינים, יש להודות). כך היה גם במנה העיקרית – פאלאצ׳ינטה בנוסח הורטובאג׳ (Hortobágyi palacsinta) – פנקייק מקופל וממולא בפטריות ובצל, שוחה בתוך רוטב פפריקה ומעליו כף שמנת חמוצה (צמחית מן הסתם) – מנה נהדרת שאני לגמרי הולך לשחזר בבית עם שובנו מהטיול.
איבון, יש לציין, חזרה מאוכזבת מהמסעדה המומלצת ההיא. אני מודה שלא מאוד הצטערתי בשבילה. נפגשנו בהוסטל שבו ישנו בלילה והעברנו שם עוד שעתיים עד שהגיע הזמן לצאת לתחנת האוטובוסים המרכזית ולתפוס את האוטובוס ליעד הבא שלנו.
