ישי רוזנבאוםזקופנה, 4.8.2026 – 6.8.2026
במהלך שהותנו בקרקוב התלבטנו היכן תהיה התחנה הבאה שלנו. הבחירה הצטמצמה לשני יעדים: העיירה הפולנית ההררית זקופנה (Zakopane) או העיירה הסלובקית פופראד (Poprad) שמצדו הדרומי של רכס הרי הטטרה. לפני שיצאנו לטיול לא התכוונתי להעביר כמעט שבוע שלם בפולין, ועל כן ההתלבטות אם להישאר בפולין או להמשיך דרומה. השארתי את ההחלטה לאיבון, שביצעה את התחקיר שלה והחליטה על זקופנה. היות ורצינו גם לצאת קצת לטבע, זקופנה נראתה כמו הבחירה הטובה יותר. ספוילר: המציאות היתה קצת מורכבת יותר.
הנסיעה באוטובוס מקרקוב לזקופנה אורכת כשעתיים וחצי ועברה עלינו בנעימים וללא אירועים מיוחדים. הקשיים החלו בתחנת האוטובוסים המרכזית של זקופנה, שנראית במבט ראשון מודרנית, מסודרת ומשולטת היטב, עד שמגלים שחסרים בה כמה דברים בסיסיים, או שקשה למצוא אותם, ביניהם לוח מרכזי עם מידע על האוטובוסים שיוצאים מהתחנה, יעד, שעת יציאה, רציף וכו'. השילוט בפולנית בלבד, אין מודיעין או קופה, והאוטובוסים – למעשה מיניבוסים – אינם ממוספרים אלא נושאים שלט קטן עם יעדי הנסיעה (עיירות קטנות וכפרים בסביבה). התשלום נעשה על האוטובוס, במזומן ובמטבע מקומי בלבד.
לאחר התברברות קלה, ריצה בין הרציפים השונים וחפירה באינטרנט, מצאנו את האוטובוס שלנו. לא הצטיידנו בזווטי – בפולין אפשר לשלם בכרטיס כמעט בכל מקום – אבל הנהג החביב הסכים לקבל אירו, ואפילו החזיר לנו עודף באירו. חצי שעה מאוחר יותר הגענו למלון שלנו בכפר זוֹבּ (Ząb) הסמוך לזקופנה. על הנסיעה אין הרבה מה לומר – המיניבוס היה צפוף מאוד, לא ממוזג, והמושבים לא נוחים ועם מעט מדי מקום לרגליים. אבל מי אנחנו שנתלונן, עם הנסיון שרכשנו במרכז אסיה, הכולל מרשרוטקות עתיקות ומלאות עד אפס מקום. לידן האוטובוס הזה הוא כמעט לוקסוס.
הבחירה במלון ההוא בזוב התקבלה בעיקר בזכות המחיר הנמוך שלו, אבל בדיעבד זו לא היתה בחירה מוצלחת במיוחד. הכפר אמנם מקסים ופסטורלי, אבל הוא מרוחק למדי משמורות הטבע ומסלולי הטיולים, ואם צריך משהו בעיר – סופרמרקט, מסעדה – צריך לקחת את אחד האוטובוסים ההם, או מונית, ולנסוע לפחות חצי שעה בכל כיוון.
אחרי שבחנו את האפשרויות שלנו, החלטנו שאת הלילה השני נעביר בזקופנה עצמה, ואת היום נבלה בעיקר בטיול רגלי בטבע. למחרת אכלנו ארוחת בוקר במלון שעלתה כ-8 אירו נוספים על גבי מחיר החדר והציעה פחות או יותר כלום ושום דבר לטבעונים שבינינו. מסופקים יותר (איבון) או פחות (אני) לקחנו את האוטובוס חזרה לזקופנה. הפעם נפלנו על נהג פחות חביב. ראשית הוא זעם עלי כי לא הבנתי שאני אמור לפתוח את הדלת בעצמי (הלו, זה אוטובוס?), לאחר מכן התעצבן שאין עלינו מטבע מקומי, אבל הסכים לבסוף לקבל אירו (אז על מה הלכו העצבים בדיוק?), ולאחר שהסתיימו ההליכים הפורמליים, הוא רטן משהו על תיקי הגב הגדולים שלנו. מילא אם הוא היה נרגן באופן שווה לכולם, אפשר היה להניח שעובר עליו יום רע, אבל לנוסעים הפולנים הוא דווקא היה חביב וחייכני, כולל לאישה אחת שנאבקה כמוני עם הדלת, מה שהופך את אי-החביבות שלו כלפינו, הזרים, לאפילו יותר מרגיזה. בהמשך הנסיעה הוא קצת נרגע, ופנה אלי בשאלה ״מאיפה היא?״ (כלומר, איבון).
אני: ״צ׳ינה״
הוא: ״אינדונזיה?״
אני: ״לא, צ׳ינה״
הוא: ״מלזיה?״
אני: ״צ׳ינה!״
הוא: ״יפן?״
אני: ״צ׳ינה!!״
הוא: ״מאיפה אתה?״
אני: ״ניימצי״ (Niemcy – גרמניה)
הוא: ״גם היא מגרמניה?״
לא עניתי. היה נחמד יותר כשהעברנו את הנסיעה בשתיקה זועפת.
עם הגעתנו למרכז העיר זקופנה, החלטתי שנמאס לי מרשת האוטובוסים הבלתי-ידידותית הזאת, ואת שארית הדרך למלון עשינו במונית. מפה והלאה ויתרנו על שירות האוטובוסים המקומי ושמנו מבטחנו באובר – יצאנו מזקופנה קצת עניים יותר, אבל עם יותר שקט נפשי.
החוויה התחבורתית הזאת מעניינת, משום שזקופנה היא עיירה תיירותית לעילא (אם כי עיקר תהילתה על תיירות חורף וסקי), שעל פניו נראית מודרנית ומפותחת מאוד. לכן לא ברור לי עניין האוטובוסים הפרימיטיביים האלה, כמו גם השילוט בכל העיר ובמלונות, שכמעט כולו בפולנית בלבד. זקופנה היא אחד מיעדי הנופש המבוקשים (והיקרים) בפולין, אבל נראה שהיא פונה בעיקר לתיירים מקומיים.
זו אם כן עוד סיבה מדוע הבחירה בה לא היתה אידיאלית. לפחות לא מבחינת אופי הטיול שאנחנו מנסים לעשות. היא לא רק בלתי-ידידותית לזרים, היא גם לא ממש מותאמת לתרמילאים שמטיילים בתקציב מינימלי. חופשת סקי דה-לוקס – לא בשבילי, אבל זה כנראה המקום הנכון; היזרקות באיזה הוסטל או בית הארחה צנוע עם תרמילאים נוספים – לא שם.
אבל בכל זאת היו גם צדדים חיוביים לביקור בזקופנה, וזה המקום לחזור שוב 32 שנים אחורה, למסע ההוא בפולין. גם לזקופנה הגענו אז, וזו היתה חוויה שונה לגמרי, לא רק כי הייתי ילד שמנמן בן 17 עם חצ'קונים, אלא גם כי זקופנה של ראשית שנות ה-90 היתה עיירה אחרת לגמרי. למיטב זכרוני, הסיבה, או התירוץ לנסוע לשם מקרקוב ולחזור באותו יום – כאמור יותר משעתיים לכל כיוון – היתה משולבת: גם למדנו משהו על הקהילה היהודית שחיה שם פעם ואיננה עוד, כולל ביקור בבית הקברות היהודי ההרוס, וגם זכינו לחוות משהו מ"החיים עצמם" בפולין, מהתרבות והטבע המקומיים. בכלל, כפי שכבר כתבתי בקצרה בפוסט הקודם, אחד הצדדים החיוביים ביותר במסע ההוא שלנו היה השילוב המאוזן והחכם בין אתרי שואה ומלחמה לבין אתרים היסטוריים תיירותיים ״רגילים״, שלימדו אותנו משהו על ההיסטוריה והתרבות הפולניים מעבר לפריזמת השואה. אחת הביקורות הנפוצות כלפי מסעות בני הנוער הישראליים לפולין היא ההתבדלות והלאומנות שהם מטפחים, בכך שהם מתמקדים בעיקר בשואה ובסבל היהודי בלבד ללא ההקשר הרחב יותר וללא מבט מעמיק יותר על החיים היהודיים והלא-יהודיים בפולין במאות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. אני מסכים עם הביקורת הזאת לחלוטין – את התוצאה של עשרות שנות חינוך שכזה אנחנו רואים היום. מארגני הטיול שלנו ניסו באופן מודע לחרוג או אפילו להתעלם מהקווים המנחים של משרד החינוך הישראלי ובנו טיול מאוזן, מאוורר, ו״בריא״ יותר, עם הפוגות של היסטוריה כללית יותר ואפילו "סתם" כיף בין גטו למחנה ריכוז ובין אנדרטה לבית כנסת.
אם אלו היו השיקולים מאחורי הביקור בזקופנה – אני לא יודע בוודאות. אולי המארגנים רק רצו לקחת את הילדים מהמזרח התיכון להרים לראות קצת שלג. ואמנם, עבור רבים מאיתנו, כולל עבורי, היתה זו הפעם הראשונה שבה חווינו שלג של ממש. אחד הזכרונות היותר בהירים שלי מזקופנה, יותר אפילו מבית הקברות היהודי, היא התרוצצות בשדה מכוסה שלג והטחת כדורי שלג אחד בשני.
בימים ההם זקופנה היתה כאמור מקום שונה לגמרי. אמנם כבר אז עיירת סקי ונופש, אבל קטנה יותר ופרובינציאלית והרבה פחות מפותחת ומודרנית (אני חושד שהאוטובוסים האלה הם עדיין שריד מהתקופה ההיא). בקיצור, אם היום היא לא ממש ידידותית לזרים, תארו לעצמכם מה עבר בראשם של המקומיים כשאוטובוס תיירים עצר במרכז העיר ופלט מתוכו שלושים בני נוער צעקניים מהמזרח התיכון.
מהביקור ההוא אני זוכר במיוחד את השוק שנמכרו בו מזכרות ומעדנים מקומיים (תכף נחזור לשוק הזה), ואת המבטים הסקרניים והתמהים של התושבים והתיירים המקומיים. קיבלנו כמה שעות להסתובב לבדנו בעיר, ואני וחבר הלכנו לאכול צהריים במסעדה – עוף צלוי וצ'יפס. כן, את הדברים האלה אני זוכר הכי בבהירות. וגם את השירות הנרגן, שלא לומר העוין של המלצרית הקשישה. היום אני יכול להבין קצת את היחס הזה: חמש שנים בלבד לאחר התפרקות הגוש וביטול הקומוניזם בפולין – המציאות החדשה היתה בוודאי קשה לעיכול עבור הדור המבוגר יותר. האנשים האלה חוו בתוך זמן קצר מאוד תהפוכות היסטוריות וחברתיות שקשה היה לדמיין כמה שנים לפני כן. איך בדיוק מתמודדים עם כל זה? נרגנות היא כנראה תגובה אנושית סבירה למציאות המשוגעת הזאת.
השינויים שעברו על פולין מאז שנות ה-90 כמעט בלתי נתפסים. ממדינה קומוניסטית פרובינציאלית, ענייה ונחשלת (בביקור הקודם, ראינו מחלון האוטובוס איכרים חורשים את השדות עם סוסים – איי קיד יו נוט), לענק מודרני, כלכלה מפותחת, חברה באיחוד האירופי ויעד תיירות מבוקש. הבעיות והקשיים הפוליטיים והחברתיים של פולין מוכרים ומתועדים, והעתיד כמו תמיד לוט בערפל, אבל אין שום ויכוח על הפיתוח המואץ שחל בה ועל ההון שזרם ועדיין זורם אליה. ומכל העושר הקפיטליסטי שנחת על פולין ב-30 השנים האחרונות, זקופנה קיבלה אולי את הנתח הגדול ביותר, בוודאי באופן יחסי לגודלה. למעשה, זקופנה היא המיקרוקוסמוס המושלם לבחינת השינויים שעברו על פולין. העיירה הזאת שונה לחלוטין לא רק בזכרוני הרעוע – יש לא מעט חומר קריאה ברשת שמתאר את השינויים העצומים שחלו בה ואת הפיתוח המואץ שהיא עברה. אגב, גם הביקור הקצר שלי בוורשה בקיץ שעבר הותיר עלי רושם עצום – ורשה זכורה לי מנעוריי כעיר ענייה, בלויה ומפויחת, עם תשתיות רעועות והרבה לכלוך וקבצנים ברחובות. הביקור בה בשנה שעברה הותיר עלי רושם עצום – לא שלא ידעתי מה עבר על העיר הזאת בעשורים האחרונים (כבר יותר מעשור יש המכנים אותה "ברלין הבאה"), אבל אין כמו מראה עיניים כדי להבין זאת. בוורשה כמו בזקופנה.
על כן אני חש פריבילגיה עצומה על שזכיתי לראות ולחוות את זקופנה – ואת פולין – אז והיום. נכון שהחוויה הנוכחית מהעיירה זקופנה לא היתה חיובית במיוחד, אבל השילוב של הזכרונות מאז והפרספקטיבה החדשה שקיבלתי, עם חיבתי להיסטוריה של הגוש הקומוניסטי לשעבר, אני לא מתחרט על כך שבחרנו להעביר שם שני לילות.
חזרה לימינו: ממידע שמצאתי ברשת, זקופנה מתוארת כעיירת נופש "קוסמופוליטית" ויעד משיכה לתיירים מכל העולם. הרושם שלי היה כאמור קצת שונה, אבל הכול יחסי כנראה. אני מתאר לעצמי שהמזנון ההודי (הגרוע) שאכלנו בו שם, כמו גם מסעדות "אתניות" רבות אחרות לא היו שם בשנות ה-90. עוד חידוש מהשנים האחרונות הוא שלטי פרסומת גדולים בערבית שפזורים ברחבי העיר. מסתבר שהמקום חביב על תיירי ספורט-חורף עשירים מהמזרח התיכון – נחשו מאילו מדינות. לא פגשנו כאלה – הם מן הסתם לא מתגוררים במלון הכי זול בזקופנה ולא אוכלים במזנון הודי בתחנת הרכבת (ואם הם בעניין של סקי, אז זו גם לא העונה המתאימה לכך). ועדיין, כאמור, עם כל העושר ותנופת הפיתוח, רשת האוטובוסים עדיין תקועה בשנות ה-80, השילוט רובו ככולו בפולנית ורבים מנותני השירותים לא דוברים אנגלית. פה ושם אפשר למצוא דוברי גרמנית, כמו המארחת שלנו במלון למשל, אבל זה לא מעיד על קוסמופוליטיות. אם כבר, בדיוק להיפך.
קוסמופוליטית או לא, היא עדיין יעד מבוקש מאוד לנופש ועמוסה במבקרים (מיליון וחצי מבקרים בשנה בעיירה של 25 אלף תושבים). וזה ניכר בשטח: התנועה במרכז העיר בלתי נסבלת – רוב המבקרים מגיעים לשם במכוניות פרטיות וסותמים את רחובות העיירה. באוטובוס או מונית, בכל שעה של היום מצאנו את עצמנו עומדים בפקקים קטנים שצמחו סביב הככרות והצמתים המרכזיות בעיר. ככל שראיתי, אין גם פתרונות תחבורה נוספים כמו אופניים או קורקינטים חשמליים שיתופיים, שהיו יכולים לשפר מאוד את התנועה למרחקים קצרים ובינוניים בעיר.
ביום המלא היחיד שלנו שם יצאנו לטיול רגלי בפארק הלאומי דולינה ביאווגו (Dolina Białego) הצמוד לעיר. החלטנו להימנע מהשמורה הפופולרית יותר, ששמה פרח כרגע מזכרוני, ושבלבה אגם. שיערנו שביום של 37 מעלות צלזיוס, האגם יהיה עמוס במבקרים. כך או כך, הבחירה היתה מוצלחת. מסלול הטיול – כשבעה קילומטרים בסך הכול – מתחיל קל בצעידה נינוחה על שביל כבוש ורחב, אבל לאחר השליש הראשון מתחיל טיפוס תלול בשביל צר עם מדרגות מאבנים טבעיות, שגרם לנו להיזכר ששנינו לא כל כך בכושר. למרות הקשיים הגענו לנקודה הגבוהה ביותר במסלול ומשם הירידה מהצד השני כבר היתה קלה יותר. לאחר שחזרנו לעיר, צעדנו עוד 35 דקות בערך עד לאותו מזנון הודי הזכור לרע, כי זה נראה כמו מקום שגם הטבעוני יוכל למצוא בו משהו לאכול (הוא מצא, בקושי).
לסיום, הבטחתי לחזור לשוק בזקופנה, אז הנה עוד זכרון (אחרון, מבטיח) מהטיול ההוא.
כאמור, לאחר הסיור החינוכי, ניתנו לנו כמה שעות להסתובבות חופשית בעיירה. לאחר שהחבר ואני חזרנו למרכז ולשוק, בחנתי בעניין את המזכרות שהוצעו שם למכירה ועיניי נפלו על פסלון עץ יפהפה של נשר הפורש את כנפיו. לא היה לי מושג אם מדובר בחפץ אותנטי או לא, אבל הוא מצא חן בעיניי וחשבתי שהוא ייראה נהדר על הטלויזיה בבית של אבא שלי (לקוראינו הצעירים: פעם טלויזיות היו מכשירים רחבים שאפשר היה להניח עליהם דברים). מחיר הפסלון היה 5 דולר ארה״ב, וכנראה שהייתי מצליח להתמקח ולהוריד במקצת את המחיר, אבל קצת התקמצנתי (לא ברור למה: יצאתי לפולין כשבכיסי 200 דולר לבזבוזים וחזרתי עם 100), ובסוף לא קניתי את הפסלון (ולאחר מכן הצטערתי על כך). כיוון שלא רציתי לצאת מהשוק בידיים ריקות קניתי גוש של גבינה פולנית מעושנת המכונה גווקה (Golka) ונראית כמו פסלון מעוצב מעץ. לא ידעתי מה זה הגוש הזה בדיוק, אבל העיצוב מצא חן בעיניי והמחיר היה סנטים בודדים. החבר שאל אותי מה זה, עניתי שאברר בהמשך והשלכתי את הגוש למעמקי התרמיל שלי. חשבתי שמדובר בפסלון דקורטיבי – רק מאוחר יותר נודע לי שמדובר בגבינה מעושנת בעלת טעם חזק במיוחד.
כשחזרנו לפנות ערב למלון בקרקוב, נכנסתי לחדרי, רוקנתי את התיק ונתקלתי שוב בגוש הזה. עדיין לא הייתי בטוח מה בדיוק רכשתי, אבל שיערתי נכונה שזה דבר-מה אכיל, ונתתי בו ביס. אנסח זאת בדיפלומטיות: זה אכן אכיל, אבל כנראה שמדובר בטעם נרכש. באותו רגע רק רציתי לירוק את הזוועה הזאת מפי. תהיתי מה לעשות עם שאר הגוש. מסיבה שברורה רק לנער מתבגר לא רציתי להשליך את הגבינה לפח של חדר המלון מחשש שהמנקות ימצאו אותה שם (?). פתחתי אפוא את החלון (קומה חמישית או שישית) שפנה לגן שבצדו האחורי של המלון. הסביבה נראתה שוממת. השלכתי את הגוש מהחלון ומיהרתי לסגור אותו. כמה שניות לאחר מכן הסתקרנתי לראות מה עלה בגורלו, פתחתי את החלון והצצתי שוב החוצה. מישהו עמד על השביל למטה והביט כלפי מעלה. הוא צעק בכעס ״היי!״, ואני מיהרתי לסגור את החלון.
מאוחר יותר, בעודנו יושבים לארוחת הערב במלון (עוף מבושל ויבש – כן, יש לי זכרון מדהים לדברים האלה, כאמור), נכנס לחדר האוכל מישהו מצוות המלון, ניגש למדריך הפולני שלנו יאצק והחליף עמו כמה מילים. יאצק קם ממקומו והשניים ניגשו לאחת המלוות שלנו, שוחחו עמה כמה דקות ואז עשו שלושתם את דרכם לשולחן שלנו ושאלו אותי: ״זרקת במקרה משהו מהחלון של החדר שלך לפני שעה בערך?״. העמדתי פני מופתע: ״מה?! לא… על מה מדובר?״. הם הסבירו לי שאזרח מודאג נכנס ללובי של המלון ודיווח בקבלה שראה מישהו זורק חפץ כלשהו מחלון חדרו. הוא הצביע בפני צוות המלון על החלון המדובר, והם חישבו את חישוביהם והגיעו למסקנה (הנכונה) שמדובר בחדר שלי. התמדתי בנחישות בהכחשת חלקי באירוע. ההצגה שלי היתה כנראה משכנעת מספיק והם האמינו לי שלא אני השלכתי את ״החפץ״. הם עמדו ללכת, אבל הסקרנות כרסמה בי, שכן עדיין לא ידעתי מה בדיוק היה הדבר הדוחה הזה שקניתי. שאלתי: ״מה זה היה, החפץ הזה?״. יאצק משך בכתפיו: ״לא יודע, לחם או משהו כזה״.
***
בחזרה ל-2026. את השוק הספציפי ההוא לא מצאתי, אבל גם לא חיפשתי ממש ביסודיות. ממילא הזכרון מעומעם. בחנתי את דוכני המזכרות סמוך לנקודה שבה סיימנו את הטיול שלנו ולא מצאתי פסלוני עץ או גבינות מעושנות (הייתי קונה אחת רק כדי לחזות בפניה של איבון כשהיא טועמת ממנה) – הכול אותן מזכרות בנאליות שניתן למצוא בכל מקום, מה שגרם לי להצטער שוב על פסלון הנשר ההוא שלא רכשתי. יצאנו מזקופנה בלי מזכרות פיזיות, אבל עם הרבה דברים לחשוב עליהם.
למחרת קמנו מוקדם בבוקר לתפוס את האוטובוס ליעד הבא שלנו, מעבר לגבול עם סלובקיה.
ששה ימים בילינו בפולין, קצת יותר מכפי שתכננו, אבל אני לא מצטער. בנסיבות אחרות אולי הייתי מקדיש לה אפילו יותר זמן. האופן שבו הטיול הנוכחי הדהד את זכרונות המסע מפעם הפתיע אותי בעוצמתו. פולין, אי אפשר לחמוק מכך, זורמת בעורקים שלנו וצרובה בדנ״א התרבותי וגם הביולוגי שלנו, לטוב ולרע (כן, יהודים יקרים, יש גם טוב – קרעפלך למשל).
אולי הגיע הזמן לצאת בקרוב לטיול השורשים ההוא שלא התקיים אז, כל עוד אנחנו צעירים ובריאים מספיק. כשזה יקרה, אני מבטיח לדווח כאן.
