ישי רוזנבאוםקרקוב, 1.8.2026 – 3.8.2026
לאחר שסיימנו את מסע השורשים הקצר בגוז׳וב/לנדסברג, עלינו על הרכבת לפוזנן ומשם לקחנו רכבת נוספת לקרקוב – נסיעה של שש שעות וחצי נטו, לא כולל המתנה של כשעה בפוזנן לרכבת ההמשך שהגיעה באיחור של כחצי שעה. טרם יציאתנו לטיול, חבר גרמני ממוצא פולני כתב לאיבון: ״כשתגיעו לפולין תראו שכל הרכבות מגיעות בזמן וכל האנשים נחמדים״. האיש כנראה מוטה – אני באופן אישי מסתייג מהכללות כאלה. איבון הודיעה שתכתוב לו חזרה אודות רשמינו מפולין, שכללו רכבות מדייקות ומאחרות, ואנשים נחמדים יותר ופחות.
איבון בתושייתה מצאה לנו דירה בקרקוב לשלושה לילות בחינם דרך פלטפורמת Home Exchange. למי שטרם מכיר: אתם מעמידים את דירתכם לאירוח של מטיילים אחרים, צוברים נקודות על כל אירוח, ועם הנקודות האלה אתם יכולים ״לשלם״ על אירוח בדירה של מישהו אחר.
הגענו לדירה קרוב לאחת עשרה בלילה לאחר מסע מתיש למדי מתחנת הרכבת. השכונה נמצאת קצת מחוץ למרכז העיר וקו טראם מחבר בינה לבין תחנת הרכבת, אלא שמסיבה שאינה ברורה לנו, נהג הטראם שינה את המסלול באמצע הדרך (לא לאחר עימות קולני – ופולני – זועם עם כמה מהנוסעים), ונאלצנו לרדת באמצע שום-מקום. בהיעדר אופציה ראויה אחרת (האלטרנטיבה היתה שני אוטובוסים וכ-40 דקות נסיעה נוספות), הזמנתי מונית עם אפליקציית אובר ותוך רבע שעה היינו בדירה.
הדירה נמצאת בשכונת מגורים טיפוסית למזרח אירופה – בתי שיכונים מרובעים וענקיים בסגנון החביב על אדריכלי הגוש הקומוניסטי לשעבר באשר הם. בדירת הקרקע החביבה הזאת – שני חדרי שינה, חדר אורחים מרווח ומרפסת – מתגוררות בימים כתיקונם רנאטה ואיב – אם ובתה בת ה-21. השתיים מטיילות כבדות, לפחות אם לשפוט על פי כמות המזכרות והמגנטים בדירה (ראו תמונה), ונראה שהן גם מארחות באופן קבוע – כפי שמעיד ספר האורחים עב הכרס שנמצא בסלון.
למרות המרחק מהמרכז, הדירה כאמור מחוברת היטב לעיר עם שלושה קווי טראם ואוטובוסים (כל עוד הם נוסעים כסדרם). בסביבה עצמה יש כל מה שאדם צריך לענייני היום-יום שלו: סופרמרקט, כמה חנויות נוחות, 2-3 מסעדות ובתי קפה, גן ציבורי גדול עם מגרש משחקים ואפילו כנסייה. ביום המלא הראשון שלנו, שהיה יום ראשון, עברנו ליד הכנסייה כמה דקות לפני תחילת המיסה השבועית. הסתקרנו ונכנסנו, והתיישבנו באחד הספסלים האחוריים, סמוך לדלת, מוכנים לחמוק החוצה אם וכאשר הטקס יימאס עלינו. על הטקס עצמו אין לי הרבה מה להגיד – הוא התקיים כולו בפולנית – אבל התרשמתי מאוד מכמות האנשים שהגיעו אליו. הכנסייה היתה כה מלאה, שכ-20-30 אנשים עמדו בחוץ במהלך הטקס. הרגשתי קצת לא נעים (בכל זאת יש לי כמה שורשים פולניים) שהיהודי החילוני והסינית חסרת הדת תפסו שני מקומות יקרים בתוך הכנסייה. בכל אופן, לאחר כ-20 דקות החלטנו שספגנו מספיק רוחניות נוצרית ויצאנו.
את היום ההוא רצינו להקדיש לטיול בעיר העתיקה היפהפיה של קרקוב. רצה הגורל ובאותו יום אירחה העיר את מקטעי הסיום של מירוץ ״איש הברזל״, רחובות רבים היו חסומים, ומסתבר שגם חלק מהתחבורה הציבורית לא פעלה כסדרה. לאחר יותר מחצי שעה של המתנה לטראם שבוששה להגיע, נאלצנו להכניס את אובר שוב לעניינים ולהזמין לנו הסעה העירה – עניין די מבאס בהתחשב בעובדה שרכשנו ביום הקודם כרטיס לשלושה ימים של נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית. להגנתנו ייאמר שלא היתה זו רק טעות של תיירים לא-מעודכנים – גם לא מעט מקומיים עמדו שם וחיכו לשווא לטראם.
עקב המירוץ, כיכר השוק המרכזית של העיר – רינק גוובני (Rynek Główny) – וכמה מהרחובות המובילים אליה היו עמוסים בצופים ואנשי ונשות ברזל שעשו את דרכם לקו הסיום שבלב הכיכר. הצפיפות היתה בלתי נסבלת, והעניין שלנו במירוץ לא היה גדול במיוחד, אז החלטנו לשוב לכיכר ביום המחרת. מצאנו מסעדה קטנה שמציעה מנות פולניות מסורתיות, כולל כמה בווריאציות טבעוניות, וישבנו קודם כל לאכול משהו. הזמנתי כרוב ממולא בפטריות וכוסמת, וכיסונים ממולאים בכרוב ופטריות עם בצל מטוגן – היה נהדר, בעיקר כי עבורי אלו מנות נוסטלגיות מהבית – במיוחד הקרעפלך, כלומר הפירוגי, כלומר הכיסונים. על מה שאיבון הזמינה תקראו אולי בבלוג שלה, אבל באופן כללי, ולא במפתיע, המטבח הפולני לא עשה עליה רושם גדול במיוחד. כי באמת, איך אפשר להשוות בין פירוגי לג׳יאו-דזה (דמפלינגס)?
לאחר האוכל עשינו את דרכנו לכיוון טירת ואוול (Wawel), מקום מושבם לשעבר של מלכי פולין. לא נכנסנו פנימה, אבל הסתובבנו בחצר הטירה והקפנו אותה. משם המשכנו לאורך הנהר לכיוון הרובע היהודי. ביקרנו באנדרטת הכסאות המפורסמת, ועברנו ליד המקטע שנותר מחומת הגטו.
ההקשר היהודי העלה בי זכרונות משני טיולים קודמים בפולין – אחד שהתקיים ואחד שלא יצא לפועל. נתחיל מהאחרון. בשנת 2018 תכננו טיול משפחתי רב משתתפים לגרמניה ופולין, כדי לחקור את שורשינו, שחלקם נמצאים בפולין. היינו אמורים לצאת מברלין (סבתא מצד אבא; סבא מצד אמא ומשפחתו) לגוז'וב (סבא מצד אבא), להמשיך לפוזנן (מקום הולדתו של סבא מצד אמא), ולבקר גם בטארנוב וקרקוב (סבא-רבא מצד אבא וקרובי משפחה נוספים). בין היתר תוכננו גם ביקורים במחנות ריכוז – אושוויץ וכו'. נו, טיול שורשים טיפוסי בפולניה הדוויה. הטיול לא יצא בסופו של דבר לפועל בשל מחלתה של אחת המשתתפות, אבל נותרתי עם ערימה גדולה של מסמכי-גוגל מלאים בהערות ובמידע, והרבה מאוד סימונים של אתרים שונים בגוגל מפות שמעולם לא טרחתי להסיר. בטיול הזה, עברתי שוב על הניירת הדיגיטלית הזאת ונתקלתי שוב בסימונים האלה, שחלק מהם אינני זוכר כלל מדוע סימנתי אותם.
הטיול השני, או הראשון, או בעצם היחיד שלי עד כה בפולין (ביקורים של יום בשצ׳צ׳ין ויומיים בוורשה לקונצרט של איירון מיידן בשנה שעברה לא נחשבים) התרחש לפני יותר מ-30 שנה – במארס 1994 ליתר דיוק, בהיותי בן 17. המסע הזה היה כמובן "טיול שואה" מהסוג המוכר לכולנו: כשלושים בני נוער משלושה קיבוצים שונים, כמה מלווים מבוגרים, עשרה ימים, שלושה מחנות ריכוז (אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק), שלוש ערים (ורשה, לובלין, קרקוב), חופן גטאות, בתי קברות ובתי כנסת, וגם כמה אתרים תיירותיים לחלוטין, ללא קשר לשואה או למלחמת העולם השנייה – כדי לתת ערך מוסף לטיול ולא להתמקד באופן בלעדי רק בשואה, גבורה ותקומה. החלטה חכמה ונכונה, אם תשאלו אותי.
יש לי המון חוויות מהטיול ההוא – זו גם היתה אגב הטיסה הראשונה בחיי לחו"ל – אבל זכרונותיי מקרקוב קלושים ביותר. למעשה, אין לי כמעט זכרונות חזותיים של העיר, והדבר הכמעט יחיד שנחרט היטב בזכרוני היה פרט קטן ולא ממש חשוב: באותה שנה שבה טיילנו בפולין יצא לאקרנים הסרט "רשימת שינדלר" – צפינו בו יחד כחלק מההכנה לטיול. במהלך המסע, אפילו צפיתי בטלוויזיה, בחדר המלון בוורשה, בשידור הישיר של טקס האוסקר שבו זכה רשימת שינדלר בכל הפסלונים שבהם זכה. הסרט צולם בין היתר ברובע היהודי של קרקוב, וכדי לתת לרחובות הרובע מראה אותנטי, הפקת הסרט החליפה את שלטי הרחובות ושלטי המספרים שעל הבתים בשלטים בעיצוב זהה לזה של אלה משנות ה-30 וה-40. בקיצור, לבושתי הרבה, הדבר הכמעט יחיד שזכור לי מהביקור בקרקוב הוא שהתבקשנו לשים לב לכך שהשלטים בחלק מהרחובות שונים מאלה שבשאר חלקי העיר. אני אפילו לא זוכר איך נראו השלטים הללו, כך שבביקור הזה לא יכולתי לבדוק אם השלטים שהציבה ההפקה של הסרט עדיין בשימוש.
אתר אחד בסביבות קרקוב דווקא כן זכור לי היטב, ואפילו ביקרנו בו ביום השני שלנו שם: מכרות המלח בוויאליצ'קה (Wieliczka). זהו אחד המכרות העתיקים והגדולים מסוגו בעולם, והוא כולל מאות קילומטרים של מנהרות ב-9 מפלסים ובעומק של 327 מטר, אולמות וחללים שבהם פסלים ענקיים חצובים במלח, נברשות שעשויות מגבישי מלח, בריכות מים תת קרקעיות ועוד. הביקור במכרות זכור לי כאחד מרגעי השיא של הטיול ההוא לפני 32 שנים והם הותירו עלי רושם עצום. זו לא היתה סיבת הביקור שלנו שם, אבל למכרות יש גם קשר קטן למלחמה ולשואה: במהלך הכיבוש הגרמני הנאצים השתמשו בחלק מהאולמות התת-קרקעיים כבתי מלאכה לייצור מדחפים למטוסים והעסיקו בהם פועלי כפייה יהודים. המדריכה שהובילה את הקבוצה שלנו לא טרחה לציין בפנינו את הפרט הקטן הזה. כשדיברתי איתה על כך, היא איששה את המידע, וסיפרה לי שלפעמים מגיעות למכרות קבוצות של יהודים, שחלקם מספרים כי קרובי משפחתם הועסקו בכפייה במכרות, אלא שאין דרך להוכיח זאת – הנאצים לא הותירו אחריהם רשומות עם שמות הפועלים, ככל שהיו כאלה. שיחתנו הקצרה הסתיימה בטון קצת פחות קודר. כשסיפרתי לה שהייתי שם לפני 32 שנים, היא השיבה: "בטח היית ילד ממש קטן!". מזל שחשוך שם ואי אפשר היה לראות שהסמקתי.
הרושם העצום שהותירו עלי המכרות בוויאליצ'קה בביקור הקודם היה קצת בעוכריי הפעם, כי הרושם הטרי יותר היה פחות גדול ומן הסתם נחווה גם דרך עיניו הביקורתיות של אדם מבוגר ומנוסה יותר. האתר עצמו עדיין מרשים מאוד, אבל עומס המבקרים במקום בלתי נסבל. לא רק שחייבים כל הזמן לרוץ קדימה לתחנה הבאה כדי לא לחסום את דרכה של הקבוצה שמאחורינו, גם הקבוצות עצמן פשוט גדולות מדי, וחרף העזרים הטכניים (מקלט ואוזניות) לא תמיד אפשר היה לקלוט את דברי המדריכה. בימים ההם, כשפולין עוד היתה מדינה פוסט-קומוניסטית ענייה ומתאוששת ולא בדיוק יעד תיירותי מבוקש, היינו בערך הקבוצה היחידה במכרה באותו יום ויכולנו ליהנות בנחת מפלאיו. יתכן שהפולנים עושים כמיטב יכולתם כדי לנהל את העומס איכשהו, אבל כנראה שהניהול הנכון יותר הוא פשוט להגביל עוד יותר את מספר המבקרים.
גם מחיר הכרטיס קצת דקר לנו בכיס: כ-40 אירו לאדם. המחיר משקף כנראה את עלויות התפעול הגבוהות של האתר, אבל בכל זאת, אתר מורשת עולמי מטעם אונסקו – אפשר היה לסבסד עוד קצת. אם אתם שוקלים ביקור במקום, חובה להזמין כרטיסים מראש באינטרנט – הם אוזלים מהר.
אחרי הסיור במכרות עשינו עוד סיבוב קטן במרכז העיירה ויאליצ׳קה ולקחנו אוטובוס חזרה לקרקוב. אחר הצהריים קפצנו שוב למרכז העיר ולכיכר השוק, הסתובבנו בכיכר הענקית, ברחובות שסביב לה ובפארק המקיף את העיר העתיקה. קרקוב היא לטעמי אחת הערים היפות באירופה, ונראה לי שהפעם יישארו לי ממנה קצת יותר זכרונות ויזואליים. בערב חזרנו לדירה, הכנו ארוחת ערב, כתבנו את רשמינו מהמסע עד כה והלכנו לישון.
ביום המחרת הטמפרטורות זינקו ל-38 מעלות צלזיוס, אז החלטנו להעביר את רוב היום בדירה, למעט קפיצה קטנה לסופרמרקט כדי להשלים חזרה את המוצרים ש״שאלנו״ מהמארחות שלנו.
אחר הצהריים עלינו על האוטובוס לזאקופאנה (Zakopane) שבהרים הטטרים – היעד הבא שלנו.
