שירה של נעמי שמר "לו יהי" הוא כידוע מעין גירסה עברית לשיר Let it be של הביטלס. נזכרתי בפרט הטריוויה הלא-מאוד-חשוב הזה בפעם האחרונה (ולא הראשונה ובהחלט לא האחרונה-אחרונה) שבה ישבתי בקרפרייה/המבורגרייה הטבעונית Let It Be אשר ברובע נויקלן, ברלין.
הסיבה שאני אוהב את לט איט בי (המסעדה, לא השיר, שגם אותו אני אוהב, אבל הוא לא העניין פה, ודי כבר עם הערות הסוגריים הבלתי נגמרות האלה), אינה נעוצה רק בטבעוניותה, וגם לא באוכל הנהדר, אלא כי מאוד מקפידים שם על הפרטים, אתם יודעים, איפה שאלוהים מצוי. למרבה הצער זה לא דבר מובן מאליו בענף המסעדנות. לכן נזכרתי ב"לו יהי": כי לו יהי וכל המסעדות בעולם יהיו לא רק טבעוניות, אלא גם יתייחסו לעבודה שלהם באותה הרצינות שבה מתייחסים אליה בלט איט בי (ואיך, איך הם החמיצו את משחק המילים Let Eat Be?!).
עיצובים בלי עצבים
לצלם, להעלות לפייסבוק, ואז לאכול. המבורגר בלט איט בי
הרצינות מתבטאת קודם כל בעיצוב, שעושה את הישיבה במקום למאוד נעימה ונינוחה. ואני דווקא לא חסיד גדול של עיצוב-יתר במסעדות: כשאני נכנס למסעדה שניכר כי נשפך בה המון כסף על עיצוב, אני מתקשה שלא לתהות איזה אחוז מההשקעה הזאת השתחל לתוך מחיר המנה. אם זה היה תלוי בי, שישקיעו רק באוכל ויקנו רהיטי איקאה משומשים. אין לי מושג כמה כסף הושקע בדקורציה של לט איט בי, אבל לפחות הוא הושקע בחוכמה. המוטיב המרכזי הוא עץ פשוט בצבע בהיר, ומסביב מפוזרים כל מיני אלמנטים דקורטיביים משעשעים, צעצועים ותמונות מהסוג שבטח שוכב גם אצלכם במרתף או בעליית הגג, ושמעסיקים ומבדרים את העין בזמן שמחכים לאוכל. קשה להסביר, צריך לבוא ולראות.
ההקפדה על העיצוב לא נגמרת בחלל המסעדה, אלא ממשיכה גם במנות, שהדבר הראשון שמתחשק לעשות עם נחיתתן על השולחן הוא לבהות בהן. ואז לצלם ולהעלות לפייסבוק. ואז לבהות עוד קצת. ואז להעלות גם לאינסטגרם, ואז לתהות איך מתחילים לאכול את היצירה הזאת. ואז מצלמים שוב, כי אולי התמונה לא יצאה טוב. ואז בוחנים שוב את המנה, ואז אוכלים. ושיהיה ברור: לט איט בי אינה מסעדת גורמה פלצנית, ש"מצלחתת" מנות מעודנות, מעוטרות בקצף קישואים אורגניים ומנוקדות בטיפות חומץ יין-גויאבות או משהו כזה. זו, כאמור, קרפרייה (מלשון Crêpe, כן?) והמבורגרייה, מאלה שמגישות המבורגר בלחמנייה עם או בלי צ'יפס ליד. אבל הם עושים את זה כל כך יפה ואסתטי וצבעוני, שכמעט לא נעים לאכול. אבל רק כמעט.
באת לאכול או לאכול את הראש?
פנקייקים ע"ש פמלה אנדרסון. נדיב.
האוכל אכן משובב את העין, אבל הרי לא באנו לבהות בו. התפריט של לט איט בי מציע כאמור בעיקר קרפים/פנקייקים (מתוקים ומלוחים) והמבורגרים. המנות, אגב, קיבלו שמות של שחקנים ומוסיקאים, שלא מצאתי קשר כלשהו ביניהם, אבל מה זה משנה. כל ההמבורגרים שנדגמו היו טובים, למעט ההמבורגר-פלאפל ע"ש פיטר דינקלייג' שלא עמד בסטנדרטים של השחקן הכה-מוכשר הזה, והיה קצת יבשושי. שימו לב שצ'יפס (די סטנדרטי אך מוצלח) וקטשופ/מיונז ליד ההמבורגר כרוכים בתוספת בתשלום של 2 אירו.
באשר לקרפים והפנקייקים, הם טרם נבדקו ביסודיות, למעט פנקייק מתוק ע"ש פמלה אנדרסון, שהזמנו כקינוח. מדובר במנה נדיבה של ארבעה פנקייקים די גדולים שמגיעים עם סירופ אגבה, חמאת בוטנים ופרי בצד (אבטיח במקרה הזה). המנה הזאת יכולה בשקט לתפקד בשקט כמנה עיקרית לחובבי/ות מתוק או כקינוח משותף לשניים עד ארבעה אנשים.
מנה שהפתיעה לטובה היא "סלט חלבונים" (Protein Salat), שממסתתרת משום מה באגף ה-Side Dishes בתפריט, אבל היא מנה עיקרית לכל דבר, ומכילה חוץ מירקות ונבטים גם רצועות סויה צלויות.
שירת השירות
עד כה לא נרשמו טענות מיוחדות לשירות, שהיה תמיד חביב ואדיב ויעיל. ההזמנה מתבצעת בקופה, כמו גם התשלום (בסוף הארוחה, לא עם ההזמנה), אבל המנות מגיעות ישירות לשולחן. עוד שמתי לב, שמאז הביקור הראשון שלי במקום, זמן יציאת המנות מהמטבח התקצר, ואין בעיניי דבר חשוב יותר בניהול מסעדה (או בניהול בכלל) מאשר למידה ושיפור מתמידים.
עוד משהו שכדאי לדעת
לט איט בי מתאימה לא רק לרעבים, אלא גם למי שסתם רוצה לשבת ולשתות בירה או קפה או תה, ולנשנש משהו קטן ליד. כאמור, האווירה נעימה ואדיבה, ואף אחד לא יעקם את הפרצוף אם תתעקשו להתנהג כתפרנים ברלינאים מצויים ולשבת שעתיים על בקבוק בירה אחד. מנסיון. שימו לב רק שהמסעדה נסגרת ב-22:00, אז היא לא מתאימה לבילוי לילי.
מבחן הארנק
במונחים של ברלין, לט איט בי אינה מאוד זולה – בטח אם לוקחים בחשבון שמדובר בהמבורגרייה ולא במסעדת גורמה. אבל היא גם לא יקרה, ואפשר לשבוע בה גם בפחות מ-10 אירו לאדם.
LET IT BE
Treptowerstr. 90
12059 Berlin
פתוח כל יום עד 22:00, בשני סגור.
להשאיר תגובה