לא ממש בדקתי את זה לעומק, אבל אני חושב שכמה מהמאכלים האהובים עלי ביותר, הם דווקא אלה שהתחלתי את הרומן שלי איתם ברגל שמאל, או שלא כל כך אהבתי אותם בילדותי. אולי יש משהו בטעם שנרכש במאמץ ולאורך זמן, שגורם לו להסתער על החיך בתאוותנות רבה יותר. ברשימה הזאת נכללים למשל חומוס (!), סלק (שפשוט לא סבלתי בתור ילד והיום אני מכור לו), כוסברה ו… ווייט פור איט…. טחינה (!!!). אולי היום בתור טבעוני-זולל-טחינה אני מפצה על השנים האבודות ההן, שבהן לא ידעתי מהחיים שלי.
אבל לא עליהם אני רוצה לדבר היום, אלא על חצילים.
אני זוכר מאוד בבירור את המפגש הראשון שלי איתם. זה היה, כמו הרבה מפגשים קולינריים ראשונים שלי, בחדר האוכל של הקיבוץ. הם פשוט היו מונחים על עגלת ההגשה חתוכים לעיגולים ומטוגנים. לא ראיתי חצילים מימיי לפני כן, וגם לא ידעתי בכלל איך קוראים לירק הסגול-שחור והמוזר הזה, אבל הם נראו מאוד מפתים, עם ה"בשר" הצרוב והמעטפת המבריקה, עד שהייתי חייב מיד להעמיס כמות נכבדה על הצלחת.
כשהתיישבתי לשולחן, אחד הילדים האחרים קרא "איכס, חצילים!" ועיווה את פניו. גם האחרים הצטרפו אליו בגינויים. אוקיי, אז למדתי איך קוראים לירק הזה. נתתי ביס. זה היה נורא. ממש נורא. לא ברור אם זה היה טעם החצילים עצמו, או אולי ארומת השמן שבו טוגנו (בקיבוץ היה מין מנהג כזה למחזר שמן שוב ושוב ושוב), או שמא היתה זו אשמתו של התיבול (או היעדרו. עוד מנהג מגונה של חדר האוכל הקיבוצי), אבל זה היה רע.
אבל היי, לא יכולתי לצאת טמבל בעיניי הילדים האחרים ולהותיר את הערימה על הצלחת (הגיון של ילדים), ועל כן הכרחתי את עצמי לבלוע את כולה.
המפגש הטראומטי הראשון הזה די צילק אותי, וגם אני הפכתי לזמן-מה לאחד מאלה שאומרים "איכס, חצילים". אבל לא התייאשתי מהנסיון לפצח את סודם, והמשכתי לדגום אותם בהזדמנויות שונות. בסופו של דבר, מסתבר, הטעם נרכש.
למרות האהבה שלי לחצילים, הם אף פעם לא נכחו באופן קבוע במטבח שלי, ולמען האמת גם לא היו לי ברפרטואר יותר מדי מתכונים עם חצילים. וגם היום אין לי. אבל רצה הגורל, וההיסטוריה הרומנטית שלי כרכה את גורלי בשתי חמיות (זו צורת הרבים של חמות. נשבע לכם) רומניות אסליות, עם רי"ש מתגלגלת וכל זה. כך נכנס החציל למטבח שלי מהדלת הראשית, והתנחל בו בכבוד במצב צבירה של סלט חצילים רומני – מתכון פשוט וממכר. החמות הראשונה תרמה את המתכון, השנייה אישררה שאמנם בסלט שמוצאו מרומניה (מודה שהייתי קצת ספקן בהתחלה).
למרבה הצער, הרומניות כבר לא כל כך חלק מחיי, אבל על הסלט אני לא מוותר, והמתכון מוקדש להן באהבה רבה.
סלט חצילים רומני
מצרכים
- 2 חצילים גדולים
- 1 עגבניה יפה ומוצקה – קצוצה לקוביות קטנות
- 1 בצל – קצוץ דק
- שמן זית משובח
- מלח, פלפל
הכנה
- שורפים את החצילים על הכיריים, או חורצים בהם חריץ לאורך ומניחים בתבנית בתנור שחומם לחום מקסימלי (אזהרה: שמעתי איזו שמועה, שהאדים שעולים מן החצילים מזיקים לגופי החימום של התנור. לא מצאתי אישוש מדעי לעניין הזה, אבל אני רק אומר. לי אין כירת-גז בדירה, אז אין לי כל כך ברירה. בכל מקרה, שריפה על אש גלויה עדיפה מבחינת הטעם).
- כשה"בשר" של החצילים ממש רך, והקליפה מצומקת ומיובשת (או שרופה), מוציאים מהתנור/מורידים מהאש. קשה לי לדבר במושגים של זמן, אבל בתנור שחומם ל-250 מעלות מדובר בלפחות חצי שעה של צלייה.
- פוערים את החצילים ונותנים להם להצטנן מספר דקות (שלא תקבלו כוויה).
- בעזרת כף גורפים את הבשר החוצה לקערה וזורקים את הקליפה (אני, אגב, נוהג לאכול אותה. כי לא זורקים אוכל וזה).
- מועכים את בשר החצילים היטב עם מזלג. אפשר גם במעבד מזון או בבלנדר, אבל להשתדל לא לעשות ממנו שייק חצילים, אלא לשמור על מרקם גס יחסית.
- בשלב הזה מומלץ לתת לעיסה להצטנן. אפשר גם במקרר בכלי מכוסה.
- מוסיפים את העגבניה והבצל הקצוצים, נוסכים פנימה שמן זית בנדיבות ומתבלים בפלפל ומלח. מערבבים היטב, אלא מה.
כדאי לתת לסלט להצטנן במקרר לפני ההגשה.
אני הכי אוהב אותו על משהו פריך – כמו פריכיות אורז. או טוסט. או קרקרים. אבל אתם כבר מכירים אותי – לא אוהב לכפות את הטעם שלי עליכם.
שילוב עם טחינה גם כמובן מומלץ. אגב, אם אתם חיים בחו"ל ויש לכם אורחים מקומיים, דעו שאין כמו חצילים חרוכים עם טחינה כדי לעשות לגויים חגיגה מזרח-תיכונית בפה.
להשאיר תגובה