שיחה עם ג'ין באואר

סוג של אליל רוק. ג'ין באואר וידידה (מקור: ויקיפדיה)

הוא הדמות הכי קרובה לאליל רוק בעולם הטבעוני. אתה רואה אותו ולא יכול שלא להסתנוור מאבק הכוכבים שאופף אותו. גם בטי-שירט מהוה, בשיחה מאותגרת טכנולוגית בגוגל טוק, הוא נראה נפלא. הוא ה"בן הטוב" של אמא טבעונות, האנטיתזה של אחיו החורג, גארי יורופסקי. מאמין שחינוך הוא המקור לישועה שלהם ושלנו.

ג'ין באואר (Gene Baur) הוא יושב הראש ומייסד הארגון (Farm Sanctuary (FS, האיש שהחל את דרכו במכירת נקניקיות טבעוניות בקונצרטים של גרייטפול דד בשנות השמונים, האיש שחלם והגשים וממשיך לחלום להפוך את העולם הזה לטוב יותר עבורנו ועבור קרובי המשפחה המרוחקים שלנו, בעלי החיים.

דנה שוורץ וחבר בחוות ההצלה של FS בקליפורניה

בשבוע האחרון שלי כמתנדבת בחווה של FS באורלנד, קליפורניה, החליט באואר שהוא רוצה לדבר עם המתנדבים ויזם שיחה עם מתנדבי שלושת בתי המחסה של הארגון – אורלנד קליפורניה, וואטקינס גלן ניו יורק ואקטון קליפורניה. החיבור לאינטרנט בבתי המחסה הוא לא מהמשובחים ביותר בשל מיקומם המרוחק מאיזורים מיושבים. למרות זאת הצלחנו לנהל אתו שיחה מניחה את הדעת. הוא החל את השיחה, כמובן, באמירת תודה מקרב לב על הזמן שהקדשנו כדי לבוא ולהתנדב, והזכיר לנו ש-FS מתקיים בראש ובראשונה בזכות המתנדבים שמגיעים לעבוד בחוות ומקדישים מזמנם וכוחם למען המטרה הבאמת נעלה הזו.

הוא מתגורר בימים אלה בוושינגטון, משם קל לו יותר לנהל את הלובי למען זכויות בעלי החיים. הוא נושא הרצאות בנושא זכויות בעלי חיים ובעד הטבעונות ברחבי העולם כולו, הוא זכה בפרסים אינספור עבור הפעילות שלו, ספרו אודות הקמתו של הארגון הפך לרב מכר והיד עוד נטויה.

חוות ההצלה של FS באורלנד, קליפורניה. צילום: דנה שוורץ

באואר נולד בהוליווד, קליפורניה. בזמן לימודיו בקולג', בשנות ה-80, נחשף לנושא עלום באותה תקופה- זכויות בעלי חיים. הוא הגיע לנושא בעקבות פורומים בנושא איכות הסביבה בהם השתתף. הוא היה מראשוני הפעילים שנכנסו לבתי מטבחיים וחוות תעשיתיות בניסיון לתעד את הזוועות שהתרחשו שם ולהביא אותן לידיעת הציבור. הוא הזדעזע, כמו כולנו, מהתנאים המחפירים בהם מוחזקים בעלי החיים והזעזוע הזה הוביל אותו להתחיל לחלום על מקום שישמש מזור לניצולים. את המקדמה לקניית החווה הראשונה בוואטקינס גלן, ניו יורק, השיג באואר, כאמור, ממכירת נקניקיות טבעוניות בקונצרטי רוק, מתוך פולקסוואגן מסחרית (רכב שנמצא, אגב, בבית המחסה באורלנד, מאופסן במוסך, מזכרת מהימים ההם). בעל החיים הראשון שהוצל ע"י FS היה הכבשה הילדה (שאגב, נקראה ע"ש המתנדבת הראשונה בארגון). הילדה נמצאה זרוקה מעל ערימת גופות של כבשים בחצר בית מטבחיים, שם הושארה לגווע לאחר שהתעשייה לא מצאה בה שימוש. היא נלקחה לטיפול וטרינרי בבהילות ולאחר מכן חיה 11 שנים טובות ושלוות בבית המחסה בוואטקינס גלן בניו יורק. היא נפטרה בשנתה ונקברה בבית הקברות של בית המחסה.

דיירים ברי מזל ב-FS. צילום: דנה שוורץ

לאחר שהציג בפנינו סקירה מהירה אודות הקמתו של הארגון, העניק לנו באואר את זכות הדיבור כדי שנוכל לשאול שאלות, תוך שהוא מדגיש שאין שאלות 'טפשיות'. בחוצפה ישראלית, ומכיוון שאף אחד אחר לא שאל דבר, נטלתי אני את זכות הדיבור ושאלתי כיצד השיג את המימון להקמת בית המחסה. היה לי קשה להאמין שהמימון כולו הגיע ממכירת נקניקיות…

באואר, בסבלנות אין קץ, דבק בסיפור, שאכן מחצית המקדמה על החווה הגיעה מכספי מכירת הנקניקיות. עוד הוא סיפר, שבאותה תקופה גיוס הכספים היה נושא לא פשוט כלל, שכן אנחנו מדברים על תקופה שקדמה לעידן האינטרנט. הוא הרחיב ואמר שכיום, עם הקמתו של עולם ה'אונליין' וביסוסן של הרשתות החברתיות, הרבה יותר קל להגיע למסות קריטיות של אנשים. הוא סיפר שבזמנו הוא היה עורך חוגי בית בביתו ובבתיהם של חבריו, כדי לנסות לעורר מודעות ולגייס כספים. אפילו פלאיירים הם היו מדפיסים בזמנו ומחלקים בקרנות רחוב- כן, כן, כך החלה המהפכה. כשהתעקשתי להבין כיצד הוא מגייס כספים היום, הוא השיב, בפוליטיקל קורקטנס האמריקאית שלו, שאשאר אתם בקשר אם אני רוצה לדעת, ועוד הוסיף שהם עורכים סדנאות בנושא הקמת חוות מחסה והשגת מימון.

עוד דייר מאושר ב-FS. צילום: דנה שוורץ

השאלה הבאה שנשאל היתה מה דעתו לגבי האכלת חתולים במזון צמחי. הוא חייך במבוכה ואמר שהוא לא ממש יודע מה דעתו בעניין, 'יש לי חברים שיש להם חתולים והם מאכילים אותם אוכל צמחי וטוב להם כך – גם לחברים וגם לחתולים – ויש אחרים שהאוכל הצמחי לא היטיב עם חתוליהם ולכן נאלצו להחזיר אותם למזון מן החי'. הוא הוסיף וסיפר שמכיוון שהוא עצמו לא מעוניין להתמודד עם השאלה, הוא איננו חי עם חתולים. הוא נשאל האם יש לו חיות מחמד ומיד נטל את מצלמת הרשת שלו וכיוון אותה לעבר כלבלב קטן שישן על הספה לידו. הוא סיפר שהכלבלב הינו ניצול הסגר ונמצא אצלם באמנה כרגע עד שימצא בית קבע. התגובה של כל מתנדבי בתי המחסה היתה "אווווהההה" ממושך.

לא מצאה חן בעיני האווירה האמריקאית הדביקה ולכן ניסיתי להשיב את השיחה לפסים אינפורמטיביים ופרקטיים יותר. נטלתי את זכות הדיבור וסיפרתי שאחת ההתמודדויות הקשות ביותר עבורי, מאז שהפכתי לטבעונית, היא ההתמודדות עם משפחתי וחברי. סיפרתי לבאואר, שהנהן באמפתיה, שאיכשהו הכי קשה לך לראות את הקרובים אליך ביותר ממשיכים לתת יד לעוולות המתרחשות שם בחוץ. הרי איך אפשר? הם כל כך אינטליגנטיים ומביני עניין – מהבית שלהם יצאת, לצדם גדלת, איך יתכן שגם לאחר שהראית להם את כל העובדות, ציטטת את כל המחקרים, הראית את כל הסרטים וסיפרת סיפורים אישיים – איך זה שאחרי כל זה הם ממשיכים לאכול שניצלים, חביתות ויוגורט?

נהנים מהחיים ב-FS. בדגש על חיים. צילום: דנה שוורץ

הוא לקח את הזמן ושתק מספר רגעים. אחר השיב, 'אני לא דיברתי עם ההורים שלי במשך חמש שנים בעקבות ההחלטה להפוך לטבעוני'. הוא סיפר שפשוט לא היה מסוגל להבין איך הם לא מבינים. הרי עבורו הכל היה כל כך נהיר, אין באמת אופציה אחרת אם אנחנו מבקשים לעצמינו חיים מוסריים ובריאים יותר. אבל הם, הם סרבו לראות את זה. הוא הוסיף שלקח לו המון זמן עד שהצליח לקבל אותם שוב, על הבחירות שלהם וחרף הבטחון שלו שאורח החיים שלהם לוקה. "הבנתי משהו שהיה לי קשה מאוד לקבל בתחילת הדרך – הבנתי שאין בהם באמת רוע, אלא שהם פשוט לוקים בעוורון שנגזר עליהם על ידי ההרגלים שלהם ועל ידי מערכת משומנת של 'אמונות' שעליה התחנכו". הוא סיפר שאיבד הרבה מאוד חברים בדרך. כאלה שלא הבינו מה הוא רוצה וכאלה שהטבעונות שלו הרחיקה אותו מהם או לחילופין, כאלה שהיותם אוכלים מוצרים מן החי הרחיקה אותו מהם.

אני חושבת שבשלב זה הבנתי גם אני משהו. משהו מתוך האמירה הזו שלו על ה'רוע' שלא באמת קיים חילחל גם לתוכי. הבנתי שאבא שלי שמסרב לשמוע, הוא לא באמת רע, הוא פשוט לא מסוגל לאמת ומפחד מאוד לשנות. הבנתי שאחותי שלא מבינה מאיפה הגעתי לה עם כל הטבעונות הזו ורואה בי מטיפה ופנאטית – פשוט לא מצליחה באמת לראות מעבר ליוגורט וסלט העוף בצהריים. עם כל הכבוד להם, הם אנשים אינטליגנטים וחושבים, אנשים שמחשיבים עצמם מוסריים, אבל לא מסוגלים לראות את המציאות נכוחה. ואני, אני לא יכולה להוקיע אותם או לשנוא אותם על כך, משום שגם אני הייתי מרבית חיי במקום הזה.

כעת הוא נשאל, מה הוא אומר לצעירים בני עשרה שרוצים לקיים אורח טבעוני אבל הדבר נמנע מהם, בשל ההורים שלהם שאינם רואים את העניין בעין יפה ובשל העובדה שאורח חיים טבעוני יקר יותר מאורח חיים לא טבעוני.

אין צורך בתחליפים יקרים ותעשייתיים. אוכל טבעוני טרי, בריא ובעיקר טעים. צילום: שחר שילוח (לחצו על התמונה לתמונות נוספות ומתכונים)

תחילה ענה באואר שלטעמו, אורח חיים טבעוני איננו יקר יותר. הוא סבור שהתחליפים למיניהם שקיימים היום בשוק אינם מחוייבי המציאות – גם כך הם מעובדים ואם אפשר, עדיף להמנע מהם. לדעתו החזרה למוצרי היסוד – היא הסוד. ירקות אינם יקרים וכך גם אורז ושאר מני דגנים וקטניות, וזה בגדול כל מה שאנחנו זקוקים לו. לגבי קונפליקטים של צעירים עם הוריהם הוא השיב שהדרך לטעמו היא לשבת ולדבר. שאלת הטבעונות איננה יחודית לטעמו ביחסי הורים וילדים – וכמו שניתן לדבר על, נאמר, שעות ה'עוצר' (היינו השעה שבה חייבים לחזור הביתה ממסיבה) כך ניתן לדבר גם על מה אני מעוניין/לא מעוניין לראות בצלחת שלי.

השאלה הבאה היתה מה המנה הטבעונית החביבה עליו. הוא צחק ואמר שיש כל כך הרבה. "אני כרגע בתקופת מיצים" הוא ענה לבסוף, "אני אוהב מאוד לשתות מיצי ירקות – איכשהו אתה פשוט מרגיש את הבריאות נשפכת לך לתוך הגוף כשאתה שותה מיץ ירקות". מלבד זאת הוא אמר שהאהבה הגדולה שלו היא תירס חם עם מרגרינה ומלח. הוא יודע שזה לא בהכרח הכי בריא – אבל גם לו מותר לפעמים להיות לא בריא.

אופטימיסט נצחי. ג'ין באואר (מקור: ויקיפדיה)

לקראת סיום שאלתי אני את באואר מה דעתו על אקטיביזם מהזן הפרובוקטיבי. הוא חייך. חיוך של מיליון דולר. "אני חושב שספקטרום ההסברה על טבעונות הוא רחב מאוד ויש בו מקום גם לאקטיביזם מסוג זה – זו פשוט לא הדרך שלי". הוא סיפר לנו על חבר טוב שלו,  שחלק איתו במה באיזה אירוע לקהל הרחב בנושא טבעונות. באירוע הקרין חברו קטעים מזעזעים מתוך בתי מטבחיים ונשא הרצאה משופעת במילים נחרצות על האחריות של כולנו למצב העגום של בעלי החיים. באואר צפה בקהל באותו אירוע וסיפר שראה את האנשים נכבים. חלק מהם קמו ועזבו את האירוע מותירים כסאות מיותמים מאחוריהם והרוב המכריע פנה לשוטט במחשבות. לדעת באואר, הפניית אצבע מאשימה או מטילה אחריות כלפי אנשים, איננה גורמת להם להקשיב, להפך, היא גורמת להם להאטם. הוא מסכים שיתכן, כי המראות המזעזעים שהציג חברו, נטעו בקהל את הזרעים שאולי יבשילו לכדי בחירה באורח חיים טבעוני בשלב מאוחר יותר – אבל, הוא סבור, במרבית המקרים התוצאה היא הפוכה. "אנשים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות. אני מבין את זה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לספק להם אלטרנטיבה. להראות להם שאפשר גם אחרת". הוא הסביר שלקח לו לא מעט זמן להגיע להבנה הזו ולהפסיק לנטור.

כאופטימיסט נצחי, הוא מאמין בטוב לבו של האדם. הוא סבור שהאדם בבסיסו איננו מתכוון לגרום סבל ושהוא ירצה למזער אותו ככל שניתן.

"אני ואתם כאן", הוא אומר, "כדי להראות לאנשים כיצד זה אפשרי".

גלריית תמונות מאת דנה שוורץ מ-Farm Sanctuary >>

בימים אלה מוקמת בישראל "חוות החופש" (Freedom Sanctuary) – חוות הצלה לבעלי חיים על פי המודל של Farm Sanctuary. למידע נוסף, אפשרויות התנדבות ותרומה לפרוייקט, בקרו בדף הפייסבוק של חוות החופש >>