חם ולא מתוק: מרק עגבניות עם אורז וגרגרי חומוס

דילוג למתכון

יש איזו קלישאה לפיה ילדים מאוד אוהבים רוטב עגבניות (או קטשופ). כשחושבים על המנה האולטימטיבית לילד, ברירת המחדל היא כמעט תמיד פסטה (בדרך כלל ספגטי) עם רוטב עגבניות, נכון? אולי. במקרה שלי זה היה רחוק מאוד מהמציאות. כילד אהבתי מאוד עגבניות, אבל רק טריות. למשל בסלט או סתם כך עם קצת מלח. אבל כל מה שמבוסס על רסק עגבניות – ממרקים, דרך לזניה ועד רטבי פסטה – לא עורר במיוחד את תאבוני. אפילו פיצה – עוד קלישאת "אוכל של ילדים" – אם היה עליה יותר מדי רוטב, לא ערבה לחכי (עד היום אני מעדיף את הפיצה שלי עם שכבה דקה ככל האפשר של רוטב עגבניות, כזאת שכמעט מתייבשת באפייה).

שלא תבינו לא נכון. הייתי ילד שאכל הכול, ואם לא היה משהו אחר, הייתי אוכל גם פסטה עם רוטב עגבניות או פיצה, שכידוע, כמו סקס, היא די טובה גם כשהיא לא טובה. אבל מנה אחת שמבוססת על רסק עגבניות לא הייתי מוכן בשום אופן להכניס לפי: מרק עגבניות, שבגירסת חדר האוכל הקיבוצי התבשלה בו גם כמות גדולה של אורז, וכמקובל במטבח הפולני הוא היה מתוק באופן כמעט בלתי חוקי, מה שהיה הופך את המרק לדייסת אורז מתוקה וסמיכה בצבע אדום. וזה, תסלחו לי, היה דוחה.

מאז זה עבר לי. זוגתי הראשונה נהגה להכין לעתים קרובות מרק עגבניות עם אורז על פי מתכון של אבא שלה, שכמובן היה מתובל בצורה מתוחכמת יותר מאשר תועפות סוכר, וכך למדתי לאהוב מאוד את המרק המאוד פשוט, מאוד טעים ומאוד – סליחה על הביטוי השחוק – מנחם. מרק אידיאלי לימי החורף הקרים – גם מחמם וגם משביע.

העיקרון פשוט עד כדי גיחוך: בצל מטוגן, רסק עגבניות, תבלינים, אורז, מים. מבשלים עד שהאורז רך, אפילו מתפרק קצת. זהו. כמעט לא צריך מתכון.
כדי להפוך את המרק לעשיר ומזין יותר, הוספתי גם גרגרי חומוס. כדי לחזק את הטעם אני מבשל בו גם גזר, סלרי ושורש פטרוזיליה. אז בכל זאת, הנה מתכון.