בריאות כללי

מאבדים את הראש

ישי רוזנבאום
נכתב על ידי ישי רוזנבאום

חוץ ממוח של חתול, המוח האנושי הוא כנראה המכונה המשוכללת ביותר ביקום המוכר. יכולותיה מופלאות. בני אדם, כשהם רוצים, יכולים בעזרת המחשבה לעשות כמעט הכול. אולי לא לכולנו יש קופסה בקליבר של אינשטיין או ניטשה או מוצארט, אבל לכולנו מסתתרת בראש מכונת חישוב די רצינית, שמסוגלת לעבד המון מידע, מכל הסוגים, כל הזמן. ועם זאת, מדהים כמה מעט משאבי חישוב מושקעים בסוגיית המזון שאנחנו דוחפים לגופנו.

במשך למעלה משש שנים עבדתי באגף המחשוב של בנק לאומי עם אנשים מבריקים יותר או פחות (בלי שמות). את ימי העבודה, לפחות שמונה שעות כל יום, העברנו בחשיבה ובדיונים על נושאים מאוד חשובים וקריטיים: מה יהיה הנוסח המדוייק של טקסט שיופיע באתר; היכן למקם את כפתור ההנעה לפעולה; באיזו תמונה להשתמש לקידום ההלוואה החדשה; האם אנחנו זקוקים לפיצ'ר כזה או אחר במערכת ניהול התוכן של האתר. בין לבין, בעיקר על כוס קפה בקפטריה (אבל לא רק), ניהלנו דיונים נוקבים אחרים, לא פחות חשובים: איזה סמרטפון עדיף – אייפון או אנדרואיד; מי המשתתף הכי מעצבן בתוכנית הריאליטי שכרגע מככבת על המסך; האם קבוצת הכדורגל שניצחה אתמול, עשתה זאת בזכות המזל או השכל. וכו' וכו'.

הרבה מאוד אנרגיית חישוב מושקעת מדי יום, מדי שעה, בדברים האלה. המוח פועל בהילוך גבוה. טיעונים מוצגים ונדחים, ויכוחים מתלהטים (וגולשים לפעמים לפסים אישיים), הערכות זמנים ומשאבים מחושבות בקפידה, תוכניות עבודה מגובשות. עוד יום שגרתי במשרד.

שווארמה. לטחון בלי לחשוב

שווארמה. לטחון בלי לחשוב

ואז מגיעה השעה 12 או 1 וכולם יוצאים להפסקת הצהרים.
נתמקד לרגע באחד העובדים באיזה משרד גנרי. נגיד שקוראים לו רונן כהן (כל קשר לרוננים או כהנים שאני מכיר במציאות מקרי בהחלט). רונן מותש מהפעילות האינטנסיבית הזאת, והוא גם מאוד רעב, כי מאז הבוקר הוא לא הכניס דבר לפיו חוץ מ-5 כוסות קפה שחור חזק עם סוכרזית. בלי להרהר יותר מדי, הוא שם פעמיו לשווארמייה שבקומת הקרקע של בניין המשרדים, מציץ בתפריט שמוכר לו כבר היטב ומזמין מנה שווארמה בלאפה עם הרבה צ'יפס, חומוס, טחינה וסלט וקצת חמוצים ליד. את התקרובת הוא מחסל ב-5 דקות בערך, ושוטף הכול עם פחית קולה (או, אם הוא שייך לאסכולה הקלאסית, מיץ ענבים). את יתרת ההפסקה הוא מעביר בעיון במוסף ספורט מוכתם בשמן שמצא בשולחן הסמוך.

אחר כך הוא חוזר למשרד, ומשתדל להעביר את יתרת יום העבודה בלי מהומות מיוחדות (הוא גם מגלה, שקצת קשה יותר לעבוד ולהפעיל את המוח, כשהקיבה והמעיים עסוקים בפירוק ארוחת הצהרים הענקית שלו).
אבל אתם מכירים את זה, לא? זוהי, בערך, שגרת יומם של מאות מיליוני, אם לא מיליארדי בני אדם ברחבי העולם. מה שמשתנה, אולי, אלה התכנים של העבודה והתפריט של ארוחת הצהרים.

מתוך סדר היום השגרתי שהצגתי כאן, הייתי מסתכן ואומר, שהחלק החשוב ביותר בו היה ארוחת הצהרים. אוכל הוא הדלק שלנו. אנחנו נסתדר איכשהו בלי אייפון (או אנדרואיד), ואפילו בלי כדורגל ואולי גם בלי הג'וב שלנו. אבל בלי אוכל אנחנו נמות, או נחלה, או לפחות, לא נוכל לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך. ועם זאת, אני נדהם לגלות כל פעם כמה מעט מחשבה מושקעת בסוגייה הזאת. הנה אנחנו, מכונות חישוב מופלאות שכמותנו, מסוגלים לשלוח אדם לירח ולפצח את סודות היקום, אבל לא משקיעים אפילו שנייה וחצי של מחשבה על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו, ושאמור לתחזק ולשמור את המכונה שלנו פעילה ותקינה. וזה לא רק רונן, עכבר הקיוביקלים המצוי. זה כמעט כל אדם בעולם שדוחף לפניו עגלה בסופרמרקט ומוריד מהמדפים מוצרים כמעט בלי לחשוב, מתוך הרגל, מתוך עצלות, מתוך אדישות.

ושוב אני חוזר על הנקודה: אכילה (ושתייה) היא הפעילות הכי חשובה שאנחנו עושים במהלך היום. הכי חשובה. כשמישהו אומר לי "אתה חייב לראות את הסרט הזה והזה" או "אתה חייב לגמור את המשימה הזאת עד יום שני הבא", אני עונה שיש רק שלושה דברים שאני חייב לעשות: לישון, את צרכיי ולאכול (רצוי לא בו זמנית). שני הראשונים לא דורשים מאיתנו מחשבה מיוחדת, ובאחרון אנחנו בוחרים משום מה שלא להשקיע שום מחשבה. וכך, במחי הזמנה בדלפק של השווארמה, אנחנו מוסיפים עוד כמה סנטימטרים להיקף של הכרס, סותמים עוד קצת את העורקים שלנו, מפוררים עוד פיסה ממארג החיים על פני כדור הארץ ותורמים עוד טיפה לים של סבל ומוות של מיליארדי יצורים חיים, נושמים ומרגישים.

ואני יודע על מה חושב עכשיו הלא-טבעוני המצוי: "אני לא רוצה להשקיע מחשבה באוכל שלי. למה פעולה כל כך בסיסית צריכה להיות כל כך מסובכת? למה לעטוף אותה בכל כך הרבה איסורים ומגבלות וחוקים?". ואני מבין ללבו. ואני חושב שהוא צודק. אנחנו לא צריכים. הלואי שהאוכל שהיה זמין לידנו, גם במזללה הסמוכה למשרד, היה כזה שהיינו יכולים לדחוף אותו פנימה בלי לחשוב על זה יותר מדי.

אבל הוא יכול להיות כזה.
אני אומר לכם מנסיוני, בתור מי שחיסל כמה וכמה מנות שווארמה בימי חייו והצליח לנתק את עצמו ממעגל ההרס העצמי והקולקטיבי הזה, שמאז שאני טבעוני, הפסקתי לחשוב על מה שאני אוכל. הייתי אוכל-כל במשך כ-35 שנים ומעולם לא הקדשתי כל כך מעט מחשבה לנושא האוכל כפי שאני מקדיש לו היום – לא לפני האוכל ולא אחריו (ואם אתם תוהים על מה הייתי חושב לאחר האוכל בימיי כאוכל-כל, למרבה הצער זה בדרך כלל היה משהו בסגנון "קיבינימט, למה הייתי חייב לדחוף עכשיו את המנה שווארמה בלאפה הזאת?"). וזה כי אני באמת לא צריך לחשוב על האוכל שלי. במסגרת מה ש"מותר" לי לאכול כטבעוני (וזה המון, למקרה שתהיתם), אני אוכל בלי לתכנן יותר מדי, בלי לספור קלוריות, בלי להכין תפריטים מסודרים לכל יום. וזה עובד, וזה אפילו כיף וטעים. וככה זה צריך להיות. תנסו.

איך עושים את זה? על כך בפוסטים הבאים.

אודות הכותב

ישי רוזנבאום

ישי רוזנבאום

טבעוני, אוהב חתולים (אבל גם חיות אחרות) ואופטימיסט נצחי. למרות שבני האדם מתעקשים להוכיח אחרת, עדיין מאמין במין האנושי וביכולתו להפוך את העולם למקום טוב יותר. במקור קיבוצניק, בהמשך תל אביבי, כיום בברלין. אוהב לבשל, לכתוב, לקרוא, לצלם, לצפות בכדורגל, לדבר ולהקשיב. אבל לא הכול בעת ובעונה אחת, כמובן. מנהל תכנים ובונה אתרים באינטרנט. מתעקש שיכנו אותו "סוס"

3 תגובות

להשאיר תגובה