זכויות בעלי חיים מוסר ואתיקה

אומנות הסטת המבט

צילום: רועי שפרניק. מתוך האלבום "קירות שקופים"
ישי רוזנבאום
נכתב על ידי ישי רוזנבאום
צילום: רועי שפרניק. מתוך האלבום "קירות שקופים"

צילום: רועי שפרניק. מתוך האלבום "קירות שקופים"

לפני כמה ימים, בדרך הביתה, ראיתי ברחוב אדם נופל מאופניו על אי-תנועה ונכנס להתקף אפילפסיה. הוא שכב על אופניו על אי-התנועה ופרפר, כשמסביב, מטר מהראש שלו, חולפות מכוניות וחשמליות. אנשים, ואני בתוכם, רצו אליו להגיש לו עזרה. במקרה היתה שם אחות בי״ח, שהנחתה אותנו מה לעשות ואיך להחזיק אותו ולאבטח אותו מפגיעות ראש עד שייגמר ההתקף. מישהו גם דאג להזמין אמבולנס ומכבי אש (כדי לחסום את הצומת הסואן), ומישהי אחרת רצה לחנות סמוכה כדי להביא מים קרים. כל האירוע, מההתקף ועד שהאיש עמד על הרגליים, נמשך קרוב לחצי שעה ואף אחד מ״חבורת המתגייסים״ לא עזב את המקום רגע לפני שהגיעו הפרמדיקים ולקחו אותו באמבולנס. זה היה מופת של התגייסות אנושית למען אדם זר שנקלע למצוקה קשה.

בתוך כל המהומה, הבחנתי באמא וילדה קטנה שחצו את הכביש וחלפו בסמוך לנו. הילדה התבוננה בסקרנות, אבל האמא מיהרה להניח כף יד על עיניה, הגבירה את הקצב וגררה אותה משם.
אני לא מאשים את האמא ולא בא בטענות לאינסטינקטים המגוננים שלה. אין לי ילדים ואין לי מושג מה הייתי עושה במצבה, אבל האירוע הקטן הזה הזכיר לי, שמאז שאנחנו ילדים מלמדים אותנו – באופן ישיר או על ידי מתן דוגמה אישית – להתבונן הצידה. להסיט את המבט, להתעלם מסבל וממצוקה. כשאנחנו ילדים, אומרים שזה כדי "להגן עלינו". כשאנחנו מתבגרים, יש לנו שלל תירוצים וסיפורים אחרים. אנחנו כה מאומנים ומיומנים בהסטת המבט הזאת, עד שאנחנו מבצעים אותה בלי לחשוב בכלל. גם האמא המגוננת לא חשבה יותר מדי, ופעלה מתוך אינסטינקט שהוטבע בה, מן הסתם, מגיל אפס.

אני טבעוני פחות מ-3 שנים, אבל בזכות אנשים נפלאים – למעשה, בעיקר נשים נפלאות – שעברו (ועודן) בחיי, אני נמצא ב״עסק״ של זכויות בעלי חיים כבר למעלה מעשור. גם אני, במשך רוב חיי, כולל בתקופה הנ״ל, הייתי מיומן מאוד בהסטת המבט הצידה. ראיתי סרטונים על דברים איומים שאנשים מעוללים לבעלי חיים, והמשכתי לאכול אותם ואת תוצריהם. ״כי אין ברירה״, וכי ״מה נאכל?״ ו״עזבו אתכם, זה טעים״, ועוד ועוד תירוצים והסחות דעת ובדיחות וטקטיקות מגוונות ומתוחכמות, שכולן משולות להסטת המבט הצידה.

ולמעשה, אני עדיין די מיומן בכך ועדיין מסיט את המבט הצידה. לא חסר סבל וצער בעולם, ומרובו – מודה באשמה, אני רחוק מלהיות צדיק או קדוש – אני מתעלם. כי אחרת, כנראה, המוח והנפש יקרסו. השאלה היא מהי מידת ההתעלמות שאדם יכול להרשות לעצמו ולסביבתו, ועדיין להיחשב בעיני עצמו לאדם טוב או מוסרי, או לפחות לא-מזיק. אין פה שום נסיון לדרג את הסבל או לקבוע כי סבל אחד עדיף על אחר. ״בסבל כולם שווים״ אומר הסלוגן, וצודק. אבל יש סוג אחד של סבל שנמצא ממש בקצה המזלג שלכם, וקל מאוד להפסיק אותו, במחי ביס או ארוחה או קנייה בסופרמרקט. לא צריך להתנדב, לא לתרום כסף (להיפך, סביר להניח שזה אפילו יחסוך לכם כסף), לא ללכת להפגנות או להרצאות, אפילו לא צריך לפתוח בלוג או להפיץ סרטונים בפייסבוק. כל מה שצריך זה להפסיק לאכול ולצרוך מוצרים מן החי. וכמובן, להפסיק להפנות את המבט הצידה.

וכשמפסיקים להפנות את המבט הצידה מסבל אחד, קשה מאוד כבר להסיט אותו הצידה מסבל אחר. וכל מי שאומר בזעף ש"אולי שהטבעונים האלה ידאגו קודם כל לבני אדם ואחר כך לחיות", ממשיך בעצם להסיט את המבט הצידה ולא מבין את המהות העמוקה יותר, היסודית יותר, של הגישה הטבעונית: השאיפה להפסיק כל סבל וצער וכאב באשר הוא. כי סבל מביא עוד סבל, אבל חמלה גוררת חמלה. ובכל מקרה, אם כבר מתעקשים לצלול שוב לתוך הדיון הזה, אז טבעונות לא באה על חשבון שום פעילות למען בני אדם – אפשר להמשיך להאכיל רעבים, לשמח ילדים חולי סרטן, לתרום לנזקקים, להתגייס למען מוגבלים או כל פעילות מבורכת אחרת – ולהיות טבעוני בעת ובעונה אחת.

הסרטון הבא הוא דוגמה אחת, שגרתית, למה שקורה במקום שאליו אתם לא מסתכלים, כי הפניתם את המבט הצידה. לא צריך להיות ״טבעוני פנאט וקיצוני״ כמוני, כדי להבין שמישהו מוכר לכם שקרים ציניים ומניפולטיביים במסווה של ״בריאות״ או ״טבע״, כשלמעשה אין שום דבר בריא או טבעי בזוועה שמתחוללת שם. וזה לא מקרה קיצון או ״מחדל״ או "חריגה מהנורמות המקובלות של החברה" – זו הנורמה וזו השגרה וזו המציאות: מוצרי סבל, התעללות, שקר ומניפולציה, על חשבון הבריאות שלכם ועל חשבונם של בעלי החיים, למען בצע כסף.

אודות הכותב

ישי רוזנבאום

ישי רוזנבאום

טבעוני, אוהב חתולים (אבל גם חיות אחרות) ואופטימיסט נצחי. למרות שבני האדם מתעקשים להוכיח אחרת, עדיין מאמין במין האנושי וביכולתו להפוך את העולם למקום טוב יותר. במקור קיבוצניק, בהמשך תל אביבי, כיום בברלין. אוהב לבשל, לכתוב, לקרוא, לצלם, לצפות בכדורגל, לדבר ולהקשיב. אבל לא הכול בעת ובעונה אחת, כמובן. מנהל תכנים ובונה אתרים באינטרנט. מתעקש שיכנו אותו "סוס"