ישי רוזנבאוםמוסטאר, 17.08.2026 – 19.08.2026
אני מאוד אוהב רכבות. כבד בילדותי הוקסמתי מהן. היה לנו בבית דגם רכבת חשמלית של חברת מרקלין (Märklin) הגרמנית, שסבתא וסבא שלי קנו בגרמניה בשנות ה-60 כמתנת בר מצווה לדודי יצחק, אחיו של אבא שלי. אחת לכמה חודשים היתה הרכבת נשלפת מאריזתה ומורכבת על הרצפה בסלון, משבשת קצת לכמה ימים את החיים בדירת שני החדרים הקטנה של הוריי בקיבוץ. אבל בתמורה היא סיפקה לנו שעות של הנאה מצפייה בשני הקטרים הקטנים רצים על המסילה הלא-מאוד-ארוכה וגוררים אחריהם את קרונותיהם (ובמקרה שלי גם מהתנגשויות יזומות ביניהם). למיטב ידיעתי, הרכבת הזאת עדיין שוכבת לה איפשהו – בשלב כלשהו ירש אותה אחייני והיא עברה לביתם של אחותי ומשפחתה – אבל חלפו כבר שנים רבות מאז שמישהו הרכיב אותה ושיחק בה. אם לשפוט לפי איכותם הגבוהה של מוצרי מרקלין המאוד-פופולריים בגרמניה, ושמיוצרים ונמכרים עד היום, סביר להניח שהיא עדיין עובדת. ובכל מקרה, אם פעם ארצה להחזיר אותה לפעילות, ניתן גם היום לרכוש לה חלקי חילוף והרחבות – מרקלין שומרת על אותם סטנדרטים של תאימות שבהם השתמשה לפני עשרות שנים.
מכך אפשר אולי להבין, מדוע רכבת תהיה כמעט תמיד צורת התחבורה המועדפת עלי – בטיולים ובכלל. זו לא רק הנוחות והעובדה שבניגוד למטוסים, רכבות בדרך כלל מגיעות למרכז העיר ולא לאיזה שדה תעופה מרוחק; זה לא רק בגלל היעדרן של הבדיקה הבטחונית המעיקה ותקנות המטען המחמירות; זה בוודאי לא בגלל המחיר (היקר בדרך כלל) או העמידה בזמנים (היי, דויטשה באן), אלא גם ואולי בעיקר בזכות ההיקסמות האישית שלי מהפלא ההנדסי הזה – מאמצעי התחבורה הציבורית הממונעים הראשונים שפיתחה האנושות, אי אז לפני יותר מ-200 שנה, ושעדיין רלבנטי מתמיד ונמצא בשימוש נרחב, שגם ממשיך להתרחב ואפילו הופך ליותר ויותר רלבנטי עם הניסיון לעבור לתחבורת המונים ידידותית לסביבה. אני פשוט אוהב לנסוע ברכבת, מה תעשו לי.
בטיול הזה, כלי התחבורה הדומיננטי יותר היה דווקא האוטובוס, שאינו רק זול יותר, אלא במקרים רבים גם נוח ואפילו מהיר יותר (או לכל הפחות לא איטי יותר באופן משמעותי). חוץ מזה, באיזורים מסוימים האוטובוס הוא פשוט האופציה היחידה שזמינה. בכל אופן, עד כמה שניתן היה, תמיד השתדלנו – בעצם בעיקר אני השתדלתי – לתת עדיפות לרכבת. כך היה גם בנסיעה הבאה שלנו – מסראייבו למוסטאר (Mostar), עיירה חביבה וציורית בדרום-מערב בוסניה-הרצגובינה ולמעשה בירתו של חבל הרצגובינה. בהתחלה עוד התלבטנו קצת בין הרכבת לאוטובוס – הרכבת נוסעת בקו הזה רק פעמיים ביום, הראשונה בהן מאוד מוקדם בבוקר, והאוטובוס מציע יותר אפשרויות. אבל אז קראתי איפשהו ברשת שקו הרכבת סראייבו-מוסטאר נחשב לאחד היפים באירופה, לא פחות, ושהנוף הנשקף מהחלון במהלך הנסיעה עוצר נשימה. באותו רגע הרכבת ניצחה את האוטובוס ללא קרב. עוד קראתי שם, שמומלץ לשבת בצד שמאל של הרכבת, כיוון שהנוף בצד הזה יפה יותר.
כשרכשנו את הכרטיסים לרכבת – על החוויה הייחודית הזאת סיפרתי בפרק הקודם – המוכר בקופה גם המליץ לנו לשבת בצד שמאל כדי למצות עד תום את חוויית הנסיעה. תהיתי מה יקרה אם כל הנוסעים ייחשפו למידע הזה ויישבו כולם בצד שמאל של הרכבת – האם היא תצא משיווי משקל ותתהפך? לא אחזיק אתכם במתח: זה לא קרה. הרכבת היתה מלאה, הנוסעים התפרשו על פני כל המושבים בשני הצדדים, ולפחות מבין אלה ששאלתי אף אחד לא קיבל את הטיפ של הישיבה בצד שמאל.
אין לי מספיק קילומטראז׳ ברכבות באירופה בשביל לקבוע אם זה אכן אחד הקווים היפים ביבשת, אבל הוא בהחלט אחד היפים שנסעתי בהם. בוסניה-הרצגובינה היא כאמור ארץ הררית, והרכבת ממש טסה ״בין הרים ובין סלעים״, כמאמר השיר, במובן הכי מילולי של הביטוי. בעצם, קבלו תיקון: היא לא טסה, היא די מזדחלת לה בין הרים, עמקים ויערות עבותים יותר ופחות, כמו גם דרך אינספור מנהרות באורכים שונים – ללא ספק קו חלומי עבור חנון-רכבות כמוני.
אבל בואו נחזור רגע קצת אחורה, לתחילת הנסיעה, לתחנת הרכבת המרכזית (והיחידה) של סראייבו. מבנה התחנה אופייני למדי לחלק הזה של העולם ולתקופה שבה הוא נבנה (1949) – פשוט, פרקטי, בלי קישוטים או פאר מיותרים. ובכל זאת יש לו את הקסם הזה של אדריכלות הגוש המזרחי, שאני באופן אישי (וגם איבון, אגב) מאוד מחבב, ושלמדתי להכיר היטב במסעי דרך הרפובליקות המרכז-אסייתיות של ברית המועצות לשעבר.
הרציפים לעומת זאת במצב קצת פחות טוב, ואלמלא היו שם כבר עשרות אנשים על מטענם שחיכו לרכבת למוסטאר, הייתי חושב שטעינו בדרך ושהרציפים הללו אינם בשימוש. הם בעיקר מטונפים ומכוסים בלשלשת ציפורים, ואין בהם מסכים או שלטים או כל אמצעי אחר להצגת מידע על הרכבות הבאות. עם זאת, בהתחשב בתנועת הרכבות הדלילה במקום, יתכן ואין צורך באמצעים כאלה. בשלב כלשהו נכנסה לתחנה רכבת ישנה מאוד, חלודה מאוד ומכוסה בגראפיטי. אפשר היה ממש לחוש באוויר את התדהמה והאכזבה הקולקטיביות של קהל הנוסעים למראה כלי התחבורה הזה, שנראה כאילו נשכח באיזה מחסן מאז שנות השבעים.
חלק מהאנשים כבר התחילו לגרור את עצמם ואת מזוודותיהם בחוסר חשק לכיוון הרכבת, אלא שאז ירד ממנה הנהג והודיע שזו לא הרכבת הנכונה, ושהרכבת למוסטאר תעצור מצדו השני של הרציף. אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה בקהל. חברים יקרים בחברת הרכבות הבוסנית: אולי בכל זאת כדאי לשקול תליית שלטים על הרציף עם מידע אודות הרכבות שעוצרות בו?
הרכבת שלנו, כאשר הגיעה, התגלתה כמודרנית, נוחה, מרווחת, ולא פחות חשוב: ממוזגת. היות ואני קשיש ולא לגמרי בכושר, וגם קצת עצלן, תדרכתי את איבון שתיכנס לרכבת לפניי, תשתחל בין הנוסעים, תפעיל את המרפקים אם צריך, ותתפוס לנו שני מקומות ליד חלון בצד שמאל של הרכבת. זה עבד (אם כי לא היה צורך במרפקים) ומצאנו שני מושבים אחד מול השני, בצד שמאל ליד החלון. המושבים היו בהחלט מצוינים, רק שעם תחילת הנסיעה התיישבו במקומות שלידנו שתי בחורות הולנדיות (אחת מהן ממוצא בוסני) שקשקשו בקול רם האחת עם השנייה במשך כל הנסיעה, וגם לא ממש שיתפו פעולה עם נסיונותיי שלי לקשור איתן שיחה.
הנסיעה מסראייבו למוסטאר אורכת כשעתיים לפי לוח הזמנים הרשמי. בפועל היא נמשכה כשלוש שעות. זה נראה לי מוזר למדי, שכן בשום שלב ובאף אחת מהתחנות המעטות שבדרך, הרכבת לא התעכבה יותר מדי – בוודאי לא במידה שתצדיק איחור של שעה. זה מוזר במיוחד אם מתחשבים בכך שזו רכבת שנוסעת על הקו הזה פעמיים בכל יום, כך שמשך הנסיעה אמור להיות ידוע פחות או יותר.
אלה לא סתם קיטורים של תייר גרמני נרגן ופריבילגי: עבדל, המארח שלנו במוסטאר, הודיע שיבוא לאסוף אותנו מהתחנה, ומרגע שהיה ברור שלא נגיע בשעה הנקובה, לא יכולנו לתת לו שום הערכה לגבי מועד הגעתנו. כך או כך, כפי שקורה כמעט תמיד, העניינים הסתדרו מעצמם. כשהגענו לתחנה, הוא כתב לנו שהוא בסביבה ושהוא לובש חולצה ורודה. כשיצאנו מהתחנה, לא מצאנו אף אחד עם חולצה ורודה במשך דקות ארוכות. לבסוף הוא איתר אותנו משוטטים מחוץ לתחנת הרכבת ולקח אותנו בג׳יפ שלו לדירת האירוח.
עבדל, שף בהכשרתו המקצועית ומדריך טיולי שטח בעיסוקו העיקרי כיום, הוא איש חביב וחברותי מאוד בשנות ה-50 לחייו, שאוהב לדבר הרבה. חיבבנו אותו מהרגע הראשון. הבית שלו זכה פה אחד לתואר יחידת הדיור המוצלחת והיפה ביותר בטיול הזה.
למעשה, מדובר בקומת הקרקע של בית גדול בן שלוש קומות ששייך למשפחתו של עבדל. גם אחיו ואחותו ומשפחותיהם מתגוררים שם. עד לאחרונה הוא גר בעצמו בקומת הקרקע, אלא שלאחרונה הוא התגרש מאשתו והבית הזה נהיה קצת גדול מדי למידותיו. הוא עבר אפוא ליחידת דיור קטנה יותר ואת הבית שלו הוא משכיר לתיירים. כל האירועים הללו התרחשו ממש לאחרונה, ולמעשה, אנחנו היינו הראשונים שהתארחו בבית הזה. ידענו את זה כבר בעת ההזמנה, כי לבית לא היו שום ביקורות או ציונים בבוקינג.קום. יש תמיד סיכון מסוים בלהיות הראשונים ששוכרים נכס חדש בשוק, אבל לפעמים כדאי לקחת את הסיכון הזה כי אפשר ליפול על מציאות נהדרות (הבית הושכר ב"מחיר היכרות" אטרקטיבי במיוחד).
עבדל הציג לנו את הבית והסביר לנו הכול לפרטי פרטים. הוא נראה נרגש וקצת עצבני מקבלת האורחים הראשונים בביתו – דבר שאני יכול להבין בהחלט. הוא התעכב על כל מכשיר חשמלי, רהיט ופריט, על תכולת הארונות, ועל כל מתג הפעלה של התאורה. את דבריו תיבל בבדיחות ובהערות שנועדו בעיקר להזכיר לנו שהבית הזה שלו ושעלינו לשמור עליו היטב. לא שהיו לנו כוונות אחרות, כמובן.
הבית אולי היה קצת גדול מדי למידותינו, בהתחשב בכך שאנחנו רק שני אנשים שבאו לשני לילות בלבד, אבל באמת שאין על מה להתלונן. כיאה לביתו של שף, המטבח גדול ומצויד כהלכה – עניין חשוב מאוד לטבעוני בדרכים שלא יכול להסתמך רק על מסעדות. הבית כולו מרוהט ומעוצב בטעם, ומאוד נהנינו להתגורר בו. אפילו השתעשענו במחשבה להאריך את השהייה בכמה ימים רק כדי ליהנות מהבית הנהדר הזה – רעיון שנגנז לאחר שגילינו די מהר שמוסטאר – איך לומר? – לא היתה בין היעדים החביבים עלינו ביותר בטיול הזה. תכף נגיע לעניין הזה.
המיקום של הבית התגלה גם הוא כמצוין – ניתן להגיע ממנו למרכז התיירותי של העיר תוך מספר דקות. זה גם מה שעשינו בערב הראשון שלנו שם. היינו בעיקר צריכים להספיק להגיע לסופרמרקט לפני שהוא נסגר כדי לקנות קצת מצרכים, אבל כבר ניצלנו את היציאה מהבית כדי לשוטט קצת בעיר. מוסטאר היא עיר יפהפיה והמרכז העתיק שלה ציורי ומקסים. נהר הנרטבה (Neretva), שחוצה אותה לאורכה וזורם בתוך נקיק עמוק, מוסיף לה חן טבעי ייחודי. כמו וישגראד, גם מוסטאר מפורסמת בעיקר בזכות גשר נאה שניצב במרכזה מעל הנהר – סטארי מוסט (Stari Most – מילולית: "הגשר הישן") – גם הוא נבנה על ידי העית'מנים במחצית השנייה של המאה ה-16, אבל בניגוד לגשר על הדרינה בווישגראד, על הגשר הזה לא נכתב (עדיין) רומן. הגשר אגב נהרס כולו במלחמות הבלקן, שוחזר במדויק תוך שימוש בטכניקות הבנייה המקוריות, ונפתח מחדש לציבור ב-2004.
העיר העתיקה אמנם יפהפייה והגשר הופך אותה לאובייקט מושלם לצילומים מכל הכיוונים, ובכל זאת התקשינו להתלהב. הרחוב המרכזי של העיר העתיקה צר, ארוך ומתפתל, ולעיר יש בהחלט איזה קסם ימי-ביניימי, שמתאים לצילום סרטי או סדרות פנטזיה בנוסח "משחקי הכס" (אגב, דוברובניק, העיר הקרואטית שבה צולמו כמה וכמה פרקים של הסדרה, מרוחקת כשעתיים נסיעה בלבד ממוסטאר). אבל הרחוב הזה ממוסחר לעייפה ומתפקע מחנויות ודוכני מזכרות, בתי קפה ומסעדות. עומס התיירים הופך את ההליכה לאורך הרחוב לחוויה בלתי נסבלת – הרחוב פשוט צר מלהכיל את כולם. אני מודע לכך שאני מתלונן על בעיה שאני חלק ממנה, אבל התסכול הוא אמיתי, כי אני באמת לא יודע מה אפשר לעשות כדי לפתור את בעיית תיירות היתר באופן שיספק את כל הצדדים המעורבים. טוב, אנחנו לפחות עשינו את כל המסע שלנו בדרך היבשה (והנהר), אז אנחנו יכולים לומר לזכותנו שטביעת הרגל הפחמנית שלנו היתה קטנה יותר משל רוב התיירים האחרים במקום. כך או כך, בטיול הערב הזה הגענו רק עד הגשר, חצינו אותו ואז הסתובבנו ומיהרנו לחזור לבית כדי להכין ולאכול את ארוחת הערב.
את יום המחרת, היום המלא היחיד שלנו במוסטאר, התחלנו בהליכה דרך האיזורים הפחות תיירותיים של העיר. כשמתרחקים קצת מהמרכז ההיסטורי, מתגלה עיר בעלת מראה קצת יותר טיפוסי למזרח אירופה. אם כי המיקום שלה בעמק ועל מורדות ההרים, בתוספת הנהר שזורם במרכזה, מוסיפים לה קצת קסם רומנטי. גם במוסטאר, כמו בסראייבו, ניצבים לא מעט בתים נטושים שנפגעו במלחמה ולא שוקמו מעולם. גם שם ניתן לראות לא מעט חורי קליעים בקירות. במהלך מלחמת בוסניה התחוללו באיזור קרבות קשים בין צבא יוגוסלביה לכוחות מקומיים, כמו גם בין הצבא הבוסני למיליציה הבוסניאקית-קרואטית, והעיר הופגזה ונהרסה בחלקה (כולל הגשר המפורסם כאמור), אבל הצבא היוגוסלבי לא הצליח לכבוש אותה.
הלכנו שוב לעיר העתיקה – הפעם באור יום – ועשינו בה סיור יסודי וארוך יותר. עם זאת, הרושם שלנו לא השתנה באופן מהותי – עיר יפה בהחלט, אך האווירה הכללית בה לא כל כך לטעמנו.
לאחר מכן התרחקנו שוב מהעיר העתיקה לכיוון המרכז המנהלי, המודרני, של העיר. איבון איתרה שם איזה פסל סביבתי שראוי לבחינה מקרוב ועל כן עשינו את דרכנו לשם. את המידע על הפסל הזה, אגב, היא מצאה ברשתות החברתיות הסיניות, שהן מקור מדהים ובלתי נדלה למידע על אטרקציות תיירותיות, מסלולי טיול, טיפים להתמצאות בתחבורה הציבורית, מסעדות, קניות וכו׳. הגודל כנראה כן קובע, וסין מעניקה משמעות מיוחדת למושג "חוכמה ההמון": יש הרבה מאוד סינים, והם אוהבים לשתף מידע ברשת (בניגוד לגרמנים למשל). מסתבר שיש יתרונות לא-צפויים לטיול בחברתה של סינית אורגינלית.
מצאנו את הפסל, התרשמנו וצילמנו (ראו תמונה). על הקיר מתחת לפסל יש משום מה גרפיטי בסינית, אז התעכבנו שם עוד כמה דקות כדי לבחון ולהרחיב את היכרותי עם הסימניות הסיניות (אל תמהרו להתפעל: אוצר המילים הכתוב שלי – לאחר שנה של תרגול ושינון – עומד על כמה עשרות סימניות בלבד).
מול הבניין ההרוס והנטוש שעליו ניצב הפסל עומד בניין גבוה בהרבה, גם הוא נטוש אם כי לא ממש הרוס. זה מגדל בן שבע או שמונה קומות, שנראה כי בנייתו נעצרה (בגלל המלחמה מן הסתם) ולא הושלמה מעולם. למעשה מדובר בשלד בטון, עדיין ללא קירות או חלונות. הוא ניצב כך במרכז העיר, מכוסה בחורי קליעים ובגראפיטי. מאוחר יותר נודע לי שהוא מכונה באופן לא רשמי ״מגדל הצלפים״ (Sniper Tower), כיוון שצלפים מצבא HVO (המיליציה של המיעוט הקרואטי בבוסניה, שנתמכה על ידי ממשלת קרואטיה) השתלטו והתמקמו עליו בזמן מלחמת בוסניה-קרואטיה (1993-1994). היות והמגדל ניצב סמוך לקו הפרדת הכוחות, הוא סיפק לצלפים תצפית טובה וקו ירי ישיר על הכוחות הבוסניים שהחזיקו במזרח העיר. אני משער שהוחלט בכוונה להשאירו עומד כפי שהוא, במיקום המרכזי והבולט הזה, בשל חלקו במלחמה ובהיסטוריה הקרובה של העיר. וכמו במקומות רבים אחרים בבוסניה, גם כדי לא להעלים לגמרי את זכר המלחמה מהמרחב הציבורי. הבניין אגב אמור היה לשמש את ״בנק לובליאנה״ (Ljubljanska Banka), אך זה מצא לעצמו כנראה לוקיישן אחר, פחות טעון היסטורית.
בזמן שעמדנו למרגלות הבניין, טרם הכרנו את כל ההיסטוריה הזאת. מראה המגדל הנטוש סקרן אותנו, אז החלטנו בספונטניות לבדוק את העניין והבניין מקרוב. גילינו פתח קטן שדרכו ניתן להיכנס לבניין, והשתחלנו פנימה. מסתבר שלא היינו היחידים שחשבו על הרעיון הזה – במקום הסתובבו כבר כמה וכמה תיירים – כולם צעירים למדי אגב – ובחנו את יצירות הגראפיטי הרבות שבפנים – חלקן מרשימות מאוד, חלקן פשוטות אך משעשעות, וחלקן סתמיות. המקום הזכיר לי יותר מכל את טויפלסברג (Teufelsberg) – תחנת תקשורת נטושה של הצבא האמריקני במערב ברלין מתקופת המלחמה הקרה, שנשארה עומדת כשהיתה – רק מתפוררת למדי – והוסבה למוזיאון פתוח ליצירות גראפיטי. אלא שבניגוד לטויפלסברג, מגדל הצלפים במוסטאר אינו מוזיאון, אלא ״סתם״ בניין נטוש שאמני גראפיטי מקומיים ניצלו ואולי עוד מנצלים כדי להפגין עליו את כישוריהם. אני משער שבאופן רשמי אסור או לא מומלץ להיכנס אליו מטעמים בטיחותיים, אבל הרשויות לא עושות מאמץ מיוחד למנוע כניסת סקרנים, כפי שראינו במקומות דומים אחרים, שהוקפו בגדרות ובשלטי אזהרה.
ואכן, אני מודה, הכניסה לבניין, ולאחר מכן הטיפוס במדרגות נטולות מעקה הבטיחות עד לגג, היו קצת מחוץ לאיזורי הנוחות שלי, ובניגוד לכללי הזהירות שאני מציב לעצמי בטיולים כאלה. אבל הפיתוי והסקרנות היו גדולים מדי, ויצירות הגראפיטי מרשימות למדי (אם כי יש לציין שהיצירות המוצלחות יותר נמצאות בעיקר בקומת הקרקע ובקומה הראשונה של הבניין), אז פשוט המשכנו הלאה מכוח האינרציה כלפי מעלה, קומה אחר קומה. מהקומה העליונה מוביל סולם אחד אל הגג. אם העלייה במדרגות הרחבות עוד הרגישה בטוחה יחסית, הסולם הזה כבר נראה כמו הסיכון המיותר הנוסף שלא היינו צריכים לקחת. אבל אנשים אחרים טיפסו וירדו בו, והבניין הרי עומד שם יציב כבר יותר מ-30 שנה, אז פשוט אמרנו לעצמנו שנטפס על הסולם הזה כמו שקיפודים עושים סקס – בזהירות.
על הגג עצמו אין גראפיטי – פשוט כי אין עליו קירות ואפילו לא מעקה שמקיף אותו – אבל יש תצפית פנורמית מרהיבה על העיר, על העמק שבתוכו היא שוכנת ועל ההרים הנמוכים שסביב לה. למעלה גילינו גם את השימוש המעשי היחיד שיש למגדל הזה: מקום גבוה להצבת אנטנות סלולריות, אלא מה. בשלב הזה דעכו קצת הסקרנות וההתרגשות והתחלתי לחוש לא בנוח במרומי המגדל העירום הזה, החף מכל אמצעי בטיחות מינימליים. הסתבר שתחושותיה של איבון באותו רגע היו דומות לשלי, ועל כן מיהרנו לרדת מהגג ומהמגדל וצעדנו חזרה כל הדרך לבית. חרף תחושת הסכנה והירידה החפוזה, הסכמנו בינינו שהמגדל הזה היה ללא מתחרים האתר המעניין והמרשים ביותר במוסטאר – יותר מהעיר העתיקה ומהגשר. מטעמים מובנים אני לא יכול להמליץ לאף אחד מכם לטפס עליו אם אתם בסביבה, אבל אתם הלא אנשים אחראיים ואני בטוח שתקבלו את ההחלטה הנכונה עבורכם אם וכאשר תזדמנו למוסטאר.
יצאתי מזה יפה, לא?
השעה היתה שעת צהריים מאוחרת כשהגענו חזרה לבית של עבדל. לפי התוכנית המקורית שלנו לאותו יום, התכוונו לנוח קצת, ובסביבות 16:00 או 17:00 כשהחום יהיה קצת נסבל יותר, לצאת ולחפש מסלול טיול בטבע שסמוך לעיר. אבל אני חשתי מותש מדי בשביל אפילו לחפש מסלול כזה באינטרנט. כשחלקתי בזהירות את תחושתי עם איבון, התברר שגם היא מעדיפה להעביר את יתרת היום באופן עצל יותר, רצוי בבית הממוזג, ולנצל את הזמן לכתיבה. וכך עשינו.
למחרת היינו צריכים לקום מאוד מוקדם בבוקר כדי לקחת אוטובוס לנסיעה ארוכה מאוד ליעד הבא שלנו. עבדל יצא לטיול בהרים, אז הוא לא יכול היה להקפיץ אותנו למסוף האוטובוסים, ונתן לנו מספר טלפון של נהג מונית שהוא מכיר אישית. כתבתי לנהג, וכאשר ציינתי את יעד הנסיעה ושעת האיסוף, הוא הודיע שזה מוקדם מדי עבורו, ושהוא מוותר (ראו צילום מסך). הנחתי שזו טקטיקת משא ומתן, אז ביקשתי שפשוט יגיד לנו את המחיר שהוא מבקש, אבל התברר שכנראה אין מחיר שיוציא אותו מהמיטה בשש בבוקר. לפחות הוא היה נחמד ושירותי ונתן לי מספר טלפון של נהג אחר, שהסכים לבצע את הנסיעה הלא-מאד-ארוכה תמורת 30 מארק (כ-15 אירו מופקעים בהחלט). איבון קצת כעסה עלי על שהסכמתי למחיר הזה, אבל לי היה חשוב לדעת שיש לנו הסעה בבוקר המחרת, ושאפשר להוריד את העניין הזה מסדר היום.
למחרת בבוקר יצאנו לפגוש את הנהג, רק שלא היה ברור מאיזה כיוון בדיוק הוא מגיע לבית. הוא שלח מיקום זמן-אמת בווטסאפ, אבל הניווט במבוך הרחובות הצרים שמסביב לבית היה קצת מאתגר עבורי, ולא מצאנו אותו. כבר התחלתי להילחץ שנפספס את האוטובוס שלנו, אבל בסופו של דבר נמצאה המונית. הנהג, אילהן, הוא טורקי, והוא קצת הפתיע אותי (או שבעצם לא כל כך) כשהתחיל לדבר איתי בגרמנית שוטפת. מסתבר שהוא חי הרבה שנים בגרמניה, ויש לו גם משפחה שם, ובשנה שעברה החליט לעבור לבוסניה, או למעשה להרצגובינה, שהחיים בה, כך לדבריו, נוחים ורגועים יותר והמחייה בה עדיין זולה יחסית. בהתחשב בכל מה שלמדתי עד כה אודות בוסניה והרצגובינה, בעיקר על הצעירים שנוטשים אותה, היה מרענן ומעניין לשמוע את סיפורו של מי שעשה דווקא את הדרך ההפוכה.
לא היתה באמת סיבה להילחץ לפני כן – אילהן הביא אותנו בזמן למסוף האוטובוסים, וב-7:00 יצאנו לדרך הארוכה לעבר היעד האחרון שלנו בטיול הזה.
