ישי רוזנבאוםסראייבו, 15.08.2026 – 17.08.2026
הנסיעה באוטובוס מווישגראד לסראייבו נמשכת קצת פחות משעתיים וחצי ועל פני 115 קילומטרים. הכביש מתפתל בין הרים ועמקים, ומאפשר להתרשם מיופייה של הארץ הזאת. בסך הכול חצינו בטיול הזה למעלה מ-700 קילומטרים בתוך בוסניה, ורק לאחר שיצאנו ממנה פתאום הבנתי: אין בה אוטוסטרדות או כבישים מהירים, או לפחות לא נסענו על כאלה. חיפוש קצר ברשת העלה שלא מדובר רק ברושם הסובייקטיבי שלי: בבוסניה-הרצגובינה, ששטחה גדול משל ישראל פי 2 וחצי כמעט, יש רק 250 קילומטרים של כבישים מהירים (בישראל יש למעלה מ-500 קילומטרים של כבישים מהירים).
זו מדינה הררית ויפהפיה, עם הרבה טבע פראי ושטחים פתוחים וירוקים, שמיושבת די בדלילות (כ-3 מיליון תושבים על פני כ-51 אלף קילומטרים רבועים, מקום 155 בעולם בצפיפות אוכלוסין). דלילות האוכלוסיה – דבר שהיה אולי רצוי במדינות אחרות (בלי שמות) – היא לא בהכרח לטובתה של בוסניה-הרצגובינה: קיים שם קושי רב להוציא לפועל פרוייקטים של תשתיות לאומיות – למשל כבישים או מסילות רכבת – לא רק מסיבות כלכליות או בגלל תוואי השטח ההררי, אלא גם בגלל מחסור בכוח אדם. בוסנים צעירים מעדיפים לחפש פרנסה באיחוד האירופי, ובמדינה הענייה אין מספיק ידיים עובדות כדי לסלול כבישים מהירים, לחפור מנהרות ולהניח מסילות ברזל. אגב, על חוויותינו עם חברת הרכבות הבוסנית אספר בהמשך הפרק הזה ובפרק הבא.
ועכשיו: סראייבו – עיר הבירה. אם בפרק הקודם סיפרתי שהבלקן תמיד היה קשור בתודעתי עם מלחמה וזוועות, הרי שסראייבו – שסבלה מצור בן שלוש שנים והוחרבה כמעט כולה במלחמה – היא אולי זו שאחראית יותר מכל לדימוי הזה. עד הביקור בה, השם הזה היה מקושר אצלי עם תמונות של הרס וחורבן וטנקים ברחובות. אני שמח לדווח שזה כבר לא המצב – לא ברחובות (כמעט) ולא בתודעתי.
בוסניה עדיין זולה יחסית עבור התייר המערב-אירופאי המצוי, אלא אם כן אתם מנסים למצוא שם מקום להתאכסן בו בעונת התיירות בהתראה קצרה. מחירי המלונות, האכסניות ודירות האירוח הפתיעו אותנו – לא שבנינו על מלון זול במיוחד באיזור מרכזי, אבל גם באיזורים פחות מרכזיים המחירים היו קצת מעל התקציב שלנו. גם כשכבר מצאתי איזה בית הארחה במחיר סביר, עד שסיימתי את תהליך התשלום, החדר האחרון נחטף על ידי מישהו אחר. האם הביקוש גדול מההיצע? מאוחר יותר, כשראיתי את המוני התיירים ברחובות התחלתי לחשוד שזה אמנם המצב. בסופו של דבר נמצא מלון בשם ״בלגרד״ שממוקם אמנם בשולי העיר, אבל במרחק שנראה לכאורה סביר מתחנת האוטובוסים הקרובה (בפועל התברר שהיא מרוחקת בערך 20 דקות הליכה מהמלון).
באופן כללי נראה שיש איזורים שלמים בעיר שאינם מכוסים כלל על ידי רשת התחבורה הציבורית הצנועה של סראייבו. בעיר יש כמה קווי חשמלית חדישים שחוצים אותה לאורכה, ובעיקר קווי אוטובוס וטרוליבוס, שגם הם נראים מודרניים למדי, אבל הכיסוי כאמור לוקה בחסר. העיר בנויה בתוך עמק, והיא צרה וארוכה. בגלל המאפיינים הללו ובגלל המיקום המרוחק של המלון שלנו, לקח לנו בכל פעם יותר משעה להגיע ממנו למרכז העיר, מתוך זה כאמור כ-20 דקות הליכה לטרמינל האוטובוסים.
גם נושא התשלום באוטובוס התגלה כבעייתי. בכל אוטובוס יש מכשיר לקריאת כרטיסי אשראי, אלא שהוא לא קיבל את שלנו – לא הוירטואליים ולא הפיזיים. ניתן לשלם אצל הנהג, אבל רק במטבע מקומי, ולא היה עלינו, כי עד כה ניתן היה לשלם בכל מקום בכרטיס, באירו או בדינר סרבי. בגלל זה, בסופו של דבר, אני מתבייש להודות, כל הנסיעות שלנו בתחבורה הציבורית בסראייבו היו ללא כרטיס. באחת הפעמים אפילו נתפסנו על ידי מבקר כרטיסים, אבל לאחר שהסברנו לו שאין עלינו מזומן ושהמכונה לא מקבלת את הכרטיסים שלנו, הוא ויתר לנו והמשיך הלאה. כנראה שנראינו מספיק טמבלים מכדי שהוא יטרח לבזבז עלינו את זמנו.
מלון בלגרד מקבל ברשת ביקורות מעורבות שנעות על הסקאלה שבין ״בסדר״ לבין זעם בוער. בחינה מדוקדקת יותר של הביקורות השליליות העלתה שחלק מהן מטופשות למדי, כמו למשל אותו תייר שהתלונן על שלא הצליח למצוא את הכניסה למלון, וגרם לי לתהות שמא הוא היה צריך להפנות את תלונותיו לאופטומטריסט שלו. כך או כך, לא היו לנו הרבה אפשרויות אחרות, וממילא אין לי ציפיות מיוחדות ממלונות שלושה כוכבים במזרח אירופה, אז גם לא התאכזבתי. הדבר היחיד שהיה למורת רוחי במלון הוא העובדה שאין בו מזנון ארוחת בוקר, ובוודאי שאין בארוחת הבוקר שום דבר שיכול לספק טבעונים – כמה דקות לאחר שהתיישבנו בחדר האוכל, בלי שנשאלנו לגבי העדפותינו, הונחה בחבטה מול הפרצוף שלי צלחת עם שתי ביצי עין, שתי נקניקיות, חתיכת גבינה, ושתי פרוסות מלפפון עצובות. הסתפקתי בלחם עם ריבה. ביום המחרת כבר אכלנו את ארוחת הבוקר בעיר.
שני ימים ושני לילות העברנו בסראייבו. הגענו לשם בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום שבת, ובשעות הערב, לאחר שהחום הכבד קצת נרגע, יצאנו לסיבוב ברובע בשצ׳רשיה (Baščaršija) – המרכז ההיסטורי של העיר. אכלנו המבורגרים במסעדת מזון מהיר טבעונית – אחת מתוך שתי מסעדות טבעוניות בעיר – ובעיקר התרשמנו מהאווירה ברחובות. במקרה ביקרנו שם בזמן פסטיבל הקולנוע של סראייבו, ובשלב מסוים הגענו למקום שבו הכוכבים צועדים על השטיח האדום, ולפי הקהל הרב שהתאסף במקום נראה היה שמישהו אכן עומד לצעוד שם בקרוב. לאחר כ-20 דקות של ציפייה נכזבת החלטנו להמשיך הלאה. התרשמתי מאוד לטובה מהאווירה העליזה בעיר. חלק ממנה ניתן אולי לייחס לפסטיבל הקולנוע, אבל הרושם שלי היה שזה המצב בעיר בכל סוף שבוע. חיי הלילה שלה – עד כמה שניתן לשפוט משני הלילות שבהם היינו שם – הזכירו לי את את בלגרד ואת איסטנבול: הם פשוט נשפכים לתוך הרחוב, שעמוס במבלים. בדרך כלל קצת קשה לי עם עומס שכזה, אבל בסראייבו, מראה ההמונים החוגגים ברחובות שימח אותי. כאמור, העיר שכה סבלה במלחמה נראית היום שלווה ושמחה – לפחות במבט שטחי.
את היום השני שלנו בעיר, שהיה יום ראשון, התחלנו בתחנת הרכבת. המטרה: רכישת כרטיסי נסיעה ליעד הבא שלנו. הסיבה לביקור בתחנה: באופן זמני, בין יוני לספטמבר, לא ניתן להזמין כרטיסים באינטרנט. ממידע שמצאתי ברשת נודע לי שכדאי לרכוש את הכרטיסים מראש, אפילו לבוא לתחנה יום לפני הנסיעה, כי התורים בקופה עשויים להיות ארוכים מאוד, עד כדי סכנה לפספס את הרכבת שאליה מנסים לרכוש את הכרטיס. אני כידוע לא נותן לגורל להחליט על דברים כאלה, ולכן הגענו לתחנה יותר מיממה לפני הנסיעה.
התחנה היתה שוממת. בבית הקפה בכניסה ישבו כמה גברים שלא נראו כמו תיירים ושתו קפה, והאולם המרכזי היה ריק לגמרי. טוב, לפחות אין תור, חשבתי לעצמי. ואמנם לא היה תור, אבל גם לא היה אף אחד בקופות. באחת מהן הוצב שלט קטן ״Pauza״, ועל החלון הודבק נייר שעליו הודפסו שעות הפעילות, וצוין שם שהעובד בקופה יוצא להפסקה מ-10:15 עד 10:45. השעה באותו רגע היתה 11:00. היות והקופות לא נראו כאילו הן סגורות, ובשום מקום לא היה כתוב שהן סגורות ביום ראשון, שיערנו שהעובד הלא-כל-כך-חרוץ כנראה מאחר לחזור מההפסקה. החלטנו לחכות עד 11:30. בינתיים הגיע למקום זוג ספרדי, התבונן סביב ותהה בקול רם אם הקופות סגורות ביום ראשון. הסברתי להם את עניין ההפסקה, והם נראו קצת סקפטיים לגבי האפשרות שמישהו ימכור פה כרטיסים היום. בסופו של דבר העובד שב למשמרתו, לא טרח כמובן להתנצל על האיחור, והנפיק לנו את הכרטיסים הוורדרדים, שנראו כאילו נשלפו מעומק המאה הקודמת (ראו תמונה). יש מצב אגב שהם גם הודפסו במדפסת סיכות.
אחרי שהסתיימה חוויית בירוקרטיית הגוש המזרחי שלנו לאותו יום יכולנו להתפנות לתור את העיר. בדרך קיבלנו תזכורת לכך שסראייבו מקושרת בתודעה הקולקטיבית לא רק עם מלחמות הבלקן, אלא גם עם מלחמה גדולה בהרבה: בסראייבו הרי נרצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, בהתנקשות שנחשבת לניצוץ שהצית את מלחמת העולם הראשונה. עצרנו ליד הגשר שבסמוך אליו בוצעה ההתנקשות וקראנו את הכתוב על האנדרטה הקטנה שמוצבת שם. משם חזרנו לרובע בשצ׳רצ׳יה והסתובבנו בו שוב, הפעם באור יום.
שיקומה של סראייבו לאחר המלחמה הסתיים באופן רשמי ב-2003. בפועל, צלקות המלחמה עדיין נראות בכל העיר – בעיקר חורי קליעים בקירות ופה ושם גם בניינים הרוסים שלא שוקמו מעולם. זכרה של המלחמה נמצא גם במוזיאונים שלה, ביניהם המוזיאון לג׳נוסייד ופשעי מלחמה והמוזיאון ״ילדות במלחמה״ (War Childhood Museum), שאליו שמנו את פעמינו. אני אקפוץ רגע לשורה התחתונה: אם אתם בסראייבו ויש לכם זמן או חשק רק למוזיאון אחד – לכו למוזיאון הזה. בעצם, לכו גם אם אין לכם חשק.
זה מוזיאון ייחודי המוקדש לחוויית הילדות בזמן מלחמה, שנולד מתוך איסוף עדויות של מי שהיו ילדים במהלך המצור על סראייבו מ-1992 ועד 1995. התערוכה בנויה מחפצים אישיים – צעצועים, יומנים, מכתבים, בגדים, תמונות וחפצי יום־יום – שלצד כל אחד מהם מופיע סיפורו של הילד או הילדה שהחזיקו בו. במקום להתמקד בקרבות, בצבאות ובפוליטיקה, המוזיאון מציג את המלחמה מנקודת מבטם של ילדים: הפחד והאובדן, אך גם המשחקים, החברויות, האהבות הקטנות והניסיון לקיים שגרת חיים בתוך מציאות בלתי אפשרית. בתערוכה הקבועה במוזיאון מוצגים 40 חפצים שהיו שייכים ל-40 ילדים, אך הפרויקט המלא – שיצא לדרך ב-2010 – כולל חפצים ועדויות של אלפי ילדים וילדות, נערים ונערות. המוזיאון נפתח ב-2017 ומאז הקמתו מרחיב בהתמדה את פעילותו והוא אוסף גם עדויות של ילדי מלחמה ממקומות נוספים בעולם, ביניהם אוקראינה ועזה.
נראה שהיקפה של התערוכה – כאמור 40 מוצגים בלבד – נבחר בקפידה כדי לאפשר למבקרים להתעכב ליד כל הפריטים ולקרוא את כל העדויות בתוך זמן סביר של פחות משעתיים. יש לי הרגשה שתצוגה גדולה יותר היתה גורמת למבקרים רבים לנטוש באמצע או לעבור בפחות יסודיות על כל המוצגים. בחלל האחרון של התערוכה תלויה נדנדה ריקה בחדר חשוך. אני לא אעשה לכם ספוילר ולא אספר מה כתוב על הקיר שלידה, אבל כשסיימתי לקרוא, נשברתי ופרצתי בבכי. טוב, כבר ראינו שסף הדמעות שלי בטיול הזה נמוך למדי, ובכל זאת – כל אדם שאינו עיוור וחירש או סוציופת, לא ייצא אדיש מהתערוכה הזאת.
לאחר הביקור במוזיאון הלכנו לאכול ושקלנו את האפשרויות השונות להמשך הטיול בעיר. בגלל החום הכבד העדפנו ללכת למוזיאון נוסף. הצעתי בזהירות את המוזיאון לפשעי מלחמה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות לאחר תערוכת ״ילדות במלחמה״ המטלטלת. הלכנו אפוא על האפשרות הקלילה יותר: מוזיאון שנות ה-80.
זה המקום לספר שפער הגילאים בין איבון לביני עומד על 19 שנים. שנות ה-80 של המאה ה-20 הם שנות ילדותי; שנות הילדות שלה הן תחילת שנות ה-2000. כלומר, שנות ה-80 עבורה הן כמו שנות ה-60 עבורי: היסטוריה, או אפילו קצת מיתולוגיה.
מוזיאון שנות ה-80 בסראייבו נוסד רק בשנה שעברה ונמצא בתוך דירת מגורים גדולה בת שתי קומות. למעשה, המוזיאון כולו מעוצב כמו דירה – מטבח, חדר מגורים, חדרי שינה, חדר אמבטיה וכו׳ – שמרוהטת ומאובזרת כולה בסגנון שהיה מקובל בשנות ה-80, וברהיטים וחפצים מהתקופה. איבון תהתה מאיפה משיגים כל כך הרבה פריטים מהתקופה הזאת, ואני עניתי שרק מחפצים שנמצאים בדירה של אבא שלי אפשר למלא חצי מוזיאון בערך. כלומר, החפצים האלה נמצאים בערך בכל מקום – אני רואה אותם באופן קבוע בשווקי הפשפשים בברלין.
הייחוד של המוזיאון הזה הוא שניתן לגעת בכל המוצגים, לשחק איתם, לפתוח מגירות ודלתות ולשבת על הכסאות והספות, או בקיצור: להרגיש בבית. העובדים במקום ידידותיים ומסבירי פנים ונראים כמי שעושים את עבודתם מתוך התלהבות ותשוקה אמיתית לנושא, אע״פ שרובם ככל הנראה עוד לא נולדו בשנות ה-80. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע נפתח מוזיאון שכזה דווקא בסראייבו (אם כי מוזיאונים דומים קיימים גם בערים אחרות), וחשבתי שאולי גם זה קשור למלחמה ההיא: זה העשור האחרון לפני שהחורבן הכה בעיר, וזה גם העשור האחרון של יוגוסלביה כמדינה אחת. נראה שבדומה לברלין, גם בסראייבו יש מי שמסתכלים לאחור בנוסטלגיה ומתגעגעים לימים הפשוטים (לכאורה) ההם, רגע לפני שהעולם התהפך על הראש.
את היום הזה סיימנו בטיפוס ל״מצודה הצהובה״ – עמדת תותחים מהמאה ה-18 שניצבה בכניסה לעיר ורטניק (Vratnik) – אחת הערים שבהמשך הרכיבו את סראייבו – ושימשה בין היתר להגנה נגד כוחות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. המצודה עצמה לא מעניינת במיוחד (סליחה), ורוב האנשים – והיו שם הרבה אנשים – מגיעים לשם בעיקר בשביל התצפית על העיר, ובעיקר לקראת שעת השקיעה. זו היתה גם הסיבה העיקרית שלנו לטפס לשם. בראש המצודה ניצב היום בית קפה שמחזיק גם בכל מקומות הישיבה שם. אם רוצים לשבת ולצפות בעיר או בשקיעה ממרומי המצודה, צריך להזמין משהו לשתות, אחרת הצוות מבקש ממך בנימוס לקום. היות והעניין שלנו היה בעיקר בשקיעה, החלטנו אפוא לרדת כמה מטרים למטה, לתוך מתחם בית הקברות שבנוי על צלע הגבעה, לשבת שם על הדשא וליהנות מאותו נוף בדיוק, בלי הצורך להזמין קפה במחיר מופקע.
זה היה סיום מושלם ליום עמוס ברגשות והרהורים. החלטתי שסראייבו מאוד מוצאת חן בעיניי. זו אינה עיר גדולה במיוחד (כחצי מיליון תושבים במטרופולין), ויש בה עוד מקום לשיפור והרחבה של התשתיות הציבוריות, אבל היא עיר שמשתדלת, ושנושאת את צלקותיה על גופה בלי להתבייש בהן.
למחרת היו לנו עוד כמה שעות להעביר בעיר לפני שהרכבת שלנו יוצאת לדרך. כיוון שנשאנו עלינו את תרמילי הגב הכבדים, לקחנו מונית למרכז העיר. התחלנו בארוחת בוקר במסעדה שממוקמת מעל השוק ומגישה מבחר של מנות מהמטבח המקומי, כולל מבחר נאה של מנות טבעוניות. אפילו הסינית – הביקורתית בדרך כלל כלפי אוכל מערבי (כנראה בצדק) – היתה מרוצה מהאוכל.
כיוון שהמסעדה מגישה רק ״קפה בוסני״ (כלומר טורקי), המשכנו משם לבית קפה כדי שאיבון תוכל גם ליהנות מקפה לפי טעמה (היא לא התחברה לקפה הבוסני/סרבי/טורקי). משם כבר לא נותר לנו עוד הרבה זמן – אספנו את תרמילי הגב שלנו מתחנת שמירת החפצים ולקחנו מונית לתחנת הרכבת. המחיר על המונה בסיום הנסיעה הראה 10 מארק (כ-5 אירו), אבל הנהג דרש – ובסוף גם קיבל, כי לא היתה לנו ממש ברירה – 10 מארק נוספים עבור המטען שלנו (5 מארק לכל תרמיל). היינו קצת בהלם, אבל שילמנו. איבון כתבה לחבר בוסני ושאלה אם רימו אותנו. הוא ענה שכן והתנצל בשם העם הבוסני. מאוחר יותר בדקתי את העניין, ומסתבר שלאחרונה עברה בבוסניה תקנה חדשה שמאפשרת למוניות לגבות תשלום נוסף עבור מטען. כנראה שהחבר – שחי כבר זמן מה בברלין – אינו מעודכן בהתפתחויות הרגולטריות בארץ מוצאו.
כך או כך, כחצי שעה מאוחר יותר כבר ישבנו ברכבת והתחלנו בנסיעה ליעד הבא.
