ישי רוזנבאוםבאינה באשטה והרי הטארה, 12.8.2026 – 14.8.2026
היינו שמחים להישאר עוד כמה ימים בבלגרד (אני כבר הכרזתי שהייתי רוצה לגור שם, כפי שאני עושה בכמעט כל עיר שמוצאת חן בעיניי), אבל המסע לעומק הבלקן נמשך. מבלגרד המשכנו ברכבת מערבה, כארבע שעות נסיעה, לאוז׳יצה (Uzice), ומשם שעה נוספת באוטובוס לבאינה באשטה (Bajina Bašta) שעל הגדה המזרחית של נהר הדרינה (Drina), שהוא באיזור הזה הגבול הטבעי בין סרביה ובוסניה-הרצגובינה.
הנסיעה ברכבת היתה נעימה למדי. לפני שיצאתי למסע, גיליתי שאני יודע פחות או יותר כלום ושום דבר על ״החיים עצמם״ בבלקן. יש לי אמנם קצת ידע היסטורי ותרבותי על האיזור (לפני כמה שנים נתקפתי באיזו אובססיה לספרות בלקנית – אגיע אליה בפרק הבא), אבל לא היה לי מושג על התשתיות הציבוריות באיזורים האלה – יש רכבות? אוטובוסים? אפשר להזמין כרטיסים אונליין?
את התחבורה הציבורית הטובה והחינמית בבלגרד הזכרתי כבר בפרק הקודם, ועכשיו מגיעה מילה טובה לחברת הרכבות הסרבית: יש רכבות, הן נוחות למדי, ואפשר להזמין כרטיסים באופן מקוון באמצעות האפליקציה של החברה. הממשק באנגלית (בתרגום מכונה), ותהליך רכישת הכרטיסים פשוט ומהיר. גם תחנת הרכבת בבלגרד חדישה ונוחה להתמצאות. הבעיה היחידה התעוררה כשהגיע הקונדוקטור, והיינו בדיוק באיזור ללא קליטה סלולרית, ולא הצלחתי לטעון את כרטיסי הנסיעה על הטלפון כדי להציג לו אותם. בסוף נזכרתי ששמרתי עותק לא-מקוון של הכרטיסים על המכשיר (כזה אני, מסודר), והעניין בא על מקומו בשלום.
כשהרכבת עצרה באוז׳יצה ירדו ממנה רוב הנוסעים, רבים מהם תרמילאים ותיירים. הייתי בטוח שחלק גדול מהם ימשיך איתנו לבאינה באשטה, אבל נראה שרובם נשארו שם, או לקחו רכבת המשך למקום אחר. באחת הטיוטות הראשונות של תכנית המסע, סימנתי גם אני את אוז׳יצה כיעד פוטנציאלי. היא הסתמנה גם כעיירה הררית נחמדה כשלעצמה, וגם כנקודה שממנה אפשר להמשיך בנוחות הלאה, ליעדים הבאים. בסוף נבחר נתיב אחר, מיוחד ומוצלח בהרבה, שעליו אספר בפרק הבא, ואוז׳יצה תפקדה עבורנו רק כתחנת מעבר בדרך לבאינה באשטה והרי הטארה.
כאמור, לפחות במבט ראשון אוז׳יצה נראית כמו עיירה ציורית ונחמדה, אבל כפי שאמרתי לאיבון בזמן שצילמנו את העיר כפי שהיא נשקפת מתחנת הרכבת: כמעט כל עיר שבנויה על מורדות הרים נראית אוטומטית יפה יותר. תחנת האוטובוסים המרכזית ממוקמת בסמוך לתחנת הרכבת, ולאחר שסיימנו לצלם צעדנו לעברה. אם לרכבת אפשר לרכוש כרטיסים אונליין, האוטובוס זה סיפור אחר. את קו האוטובוס בין אוז׳יצה לבאינה באשטה מפעילה חברה מקומית בשם רקטה (Raketta), שיש לה אמנם אתר אינטרנט, אבל כרטיסים אפשר לרכוש רק בקופת התחנה (גם עם כרטיס אשראי, תודה לאל) או על האוטובוס (במזומן בלבד).
היינו צריכים לשרוף שם כשעה וחצי עד לצאת האוטובוס שלנו, והחלטנו להעביר את הזמן ברביצה בתחנה המרכזית על קפה טורקי וסיגריה. אגב, מה שמכונה אצלנו ״קפה טורקי״ או ״קפה בוץ״, נקרא בסרביה גם ״קפה סרבי״, ובבוסניה ״קפה בוסני״. ובעצם זה בכלל קפה ערבי. ובאשר לסיגריה, פה המקום לציין שבסרביה (וגם בבוסניה) מעשנים בכל מקום – כולל בתחנות אוטובוס סגורות, מסעדות ובתי קפה. לתשומת לב אלה מכם שמתכננים לבקר שם.
התחנה המרכזית התגלתה כאטרקציה ייחודית בפני עצמה, והאמירה הזאת אירונית רק בחלקה. מבנה התחנה המאובק הזכיר לי מאוד תחנות אוטובוסים מרכזיות או מרכזים מסחריים ישנים בישראל, מהסוג שנבנה שם בשנות ה-60 – בניין כל כך מכוער וחסר חן, אבל שנמצא ממש על קצה סקאלת הכיעור, עד שהוא כמעט מפסיק להיות מכוער ונראה דווקא מקסים למדי.
התחנה באוז׳יצה צבועה באדום-חום ובנויה עם כל מיני זוויות לא שגרתיות ועיטורים משונים חסרי כל פונקציה שימושית. היא נראתה לי כאילו מישהו קרע חתיכה מהתחנה המרכזית ״החדשה״ בתל אביב והציב אותה בלב אוז׳יצה. בקומת הקרקע יש כמה חנויות, דוכן בורקס ובית קפה שמגיש רק קפה טורקי… סליחה, קפה סרבי. איבון התלהבה מאוד מהפנינה האדריכלית היוגוסלבית הזאת ויצאה לחקור גם את הקומות העליונות. בשובה, היא הציעה לי לעשות את אותו הדבר.
בשתי הקומות העליונות של התחנה יש בעיקר אבק ומשרדים – חלקם מאוישים (יש אפילו מרפאה), ורובם נטושים או משמשים לאחסון של ציוד משרדי ורהיטים, שאף אחד כבר לא ישתמש בהם אף פעם. המקום סוריאליסטי למדי ותהיתי האם הוא אי פעם היה שוקק חיים, הומה אדם ונקי – הוא נראה כאילו הוא נזרק לתוך הקיום במצבו הנוכחי.
התחנה, אגב, היתה שוממת למדי. מילא שלא היו בה כמעט אנשים ביום חול בשעת הצהרים הלוהטת הזאת, גם אוטובוסים כמעט לא היו בה, ואני התחלתי לתהות האם אנחנו במקום הנכון. בסוף האוטובוס שלנו הגיע, והנהג התעקש להיכנס לרציף 5, למרות שעל הכרטיס היה כתוב שהוא יוצא מרציף 4. נראה לי שזה היה סוג של מרד קטן, רק לא ברור נגד מי. יצאנו לדרך באיחור של כמה דקות בלבד. האוטובוס היה נוח למדי, ממוזג, ולהפתעתנו הוא הלך והתמלא ככל שהתקדמנו, עד שחששנו שניאלץ להוריד את התרמילים שלנו לתא המטען. לא הצלחתי להבחין אם היו תחנות בדרך – נראה היה שהאוטובוס פשוט עוצר לכל מי שעומד בצד הדרך ומנופף לו, והנהג נראה מיודד עם חלק מהנוסעים.
כשעה וחצי ארכה הנסיעה לבאינה באשטה, בדרכים הרריות צרות ומפותלות. כבר בשלב הזה שמחתי שהגענו לשם – נראה היה שהצלחנו לצאת קצת מהנתיבים הרגילים של התיירים באיזור ולחצוב לנו נתיב קטן משלנו. עוד לשמחתנו גילינו, שהתחנה בבאינה באשטה נמצאת מרחק הליכה קצר מיחידת הדיור שאותה שכרנו, אבל מהר מאוד התברר שלא פשוט למצוא אותה. המידע אודות העסק בבוקינג.קום כלל רק את שם הרחוב, ללא מספר בית, והיה רשום תחת השם החשוד No-Name (מאוחר יותר התברר שזה באמת השם שהבעלים בחרו משום מה לעסק הקטן שלהם). גם בזמן ששוחחנו בטלפון עם בעלת הבית העננה לא התפוגגה: היא מסרה לנו את מספר הבית, אבל בגוגל מפות הרחוב כולו לא ממופה, ומספרי הבתים אינם מופיעים שם. בעוד שיחת הטלפון נמשכת, קלטנו לפתע שאנחנו שומעים את קולה של בעלת הבית גם שלא דרך הטלפון – הסתבר שעמדנו רק 50 מטרים בערך מהבית.
יחידת הדיור – למעשה קומת הקרקע של ביתה של המארחת שלנו יסמין ובן זוגה סשה – כוללת שני חדרים – חדר שינה, סלון מרווח ומטבח קטן, וחדר אמבטיה כמובן. מהר מאוד היא הוכרזה על ידנו כיחידת המגורים המוצלחת ביותר עד כה בטיול הזה. לאחר שפרקנו את התיקים – איבון כהרגלה פיזרה תוך חמש דקות את כל חפציה ברחבי הדירה (ואחר כך היא מתלוננת שהיא מאבדת דברים) – ונחנו קצת, יצאנו לטיול קטן בעיר. היעד: הבית על הנהר – אולי האטרקציה התיירותית היחידה בתחומי העיר, שאפילו זכתה לתהילת עולם כאשר כיכבה פעם על השער של ״לונלי פלאנט״. הבית על הנהר מרוחק כחצי שעה הליכה מהדירה שלנו. בבאינה באשטה לא השכילו לבנות טיילת על הנהר, שכן הגישה אליו חסומה ברובה על ידי שטחים פרטיים, אז אף על פי שהלכנו לאורך הנהר, ראינו אותו רק כל כמה דקות לשניות חטופות כאשר הוא הציץ בין הבתים או הצמחייה.
כמה דקות לאחר שיצאנו התלווה אלינו כלב משוטט שחור-פרווה, שבמבט ראשון נראה מאיים קצת, אבל מהר מאוד התגלה כגוש של מתיקות שמתחנן לקצת אהבה. הענקתי לו את השם המתבקש זלאטן, ונראה היה שהוא מרוצה ממנו ובשלב כלשהו גם התחיל להגיב אליו – באופן כללי נראה שהוא מרוצה מכל סוג של הפגנת חיבה אנושית כלפיו. הוא ליווה אותנו כל הדרך לבית שעל הנהר, והמשיך לחוג סביבנו במשך כל הזמן ששהינו שם.
נראה שהבית על הנהר הוא בעיקר אובייקט לצילום. יתכן ואפשר לשחות או לחתור אליו בקיאק. אמנם לבשתי בגד ים מתחת למכנסיים, אבל לא בדקנו את האפשרות הזאת ובגד הים ואני נותרנו יבשים. שתינו קפה בבית הקפה הקטן הצופה לנהר, וצעדנו חזרה למרכז העיר, כמובן בליווי של זלאטן הנאמן. עם זאת, כשהתקרבנו למדרחוב הראשי של העיר הומה האדם, הוא נעלם פתאום. יותר לא ראינו אותו.
הלכנו למרכז העיר כדי לעשות קניות בסופרמרקט ולבדוק אפשרויות תחבורתיות ליום המחרת. התוכנית היתה לצאת לטיול בהרים, והיות ובאינה באשטה אינה משופעת בקווי תחבורה ציבורית, הגענו למסקנה שנצטרך למצוא נהג מונית שיתלווה אלינו, או לשכור רכב. התברר שיש בעיר – לפחות לפי גוגל מפות – חברת השכרת רכב אחת ויחידה, שממוקמת בתוך מלון ופתוחה 24 שעות ביממה – כאמור, לפי המידע בגוגל מפות, שככל שאנחנו מתקדמים בטיול מתגלה כבלתי-אמין באיזורים האלה. המלון עצמו נמצא, ופקידת הקבלה כיוונה אותנו לחלקו האחורי. בחנייה בחוץ עמדו כמה כלי רכב יוקרתיים, מפורשה ומטה, אבל בשום מקום לא נמצאה הכניסה לסוכנות ההשכרה. איבון יצרה קשר עם יסמין המארחת שלנו, שטענה שאין בעיר שום חברת השכרת רכב. משונה מאוד. יסמין מיד הציעה להשכיר לנו את הרכב של בן זוגה תמורת 40 אירו ליום. הרצון לעשות עלינו עוד קצת כסף מסביר כנראה את קביעתה התמוהה שאין בעיר סוכנות השכרת רכב. כך או כך, הצעתה מצאה חן בעינינו והחלטנו לקבלה.
ביום המחרת לקחנו את האופל קורסה מודל 2011 (כחדשה) של סשה לטיול בהרים. אני תמיד קצת חושש מנהיגה במדינה שלא נהגתי בה בעבר, אבל תוך שתי דקות על ההגה אני מגלה שנהיגה ברכב היא אותו הדבר בכל מקום. והאוטו של סשה היה במצב מצוין ונוח לנהיגה.
התחנה הראשונה שלנו היתה מנזר ראצ׳ה (Rača) שנמצא כשבעה קילומטרים מחוץ לעיר בתוך עמק יפהפה ופסטורלי. המנזר נבנה בסוף המאה ה-13 על ידי המלך סטפן דראגוטין (Dragutin) והוא הפך במהרה למקום הקבורה העיקרי של מלכים, אצילים ובכירי כנסייה סרביים. הנזירים במקום עסקו בעיקר בתיעוד היסטורי, ובתרגום והעתקה של כתבי יד יווניים עתיקים – אולי התרומה החשובה ביותר של הכנסייה לאנושות, אם כי יש לציין שבלעדיה היינו פטורים כנראה מסרטו האיום והנורא של כריסטופר נולאן ״אודיסיאה״. למעשה, ראצ׳ה הוא אחד המנזרים בעלי התרומה המשמעותית ביותר בעולם בתחום הזה – הנזירים במקום שימרו באמצעות העתקה לא רק כתבי יד יווניים עתיקים אלה גם כתבים ספרותיים ומדעיים בני תקופתם.
תחת הכיבוש העות׳מני – החל מסוף המאה ה-17 – המנזר הושחת ונהרס בחלקו. הוא שוקם במחצית הראשונה של המאה ה-19 לאחר שסרביה התמרדה כנגד השלטונות העות׳מניים וזכתה למעמד אוטונומי. בעודנו משוטטים בתוך כנסיית המנזר ומתרשמים מיופיה, ניגשה אלינו אישה בשנות ה-40 לחייה, הצביעה על תיבה עם מכסה זכוכית שעמדה בעומק הכנסייה, ולחשה בהתרגשות שהיא חושבת שמדובר ב… כלומר ב… אההה… – מרוב התרגשות היא לא מצאה את המילה המתאימה באנגלית, אבל הבנתי מיד למה היא התכוונה: מדובר בשריד קדוש (relic), כלומר בחלק מגופתו של קדוש כלשהו. בדיקה מהירה העלתה שמדובר בלא פחות מעצם הזרוע של המלך סטפן דראגוטין בכבודו ובעצמו, מייסד המנזר שזכה לאחר מותו למעמד של קדוש מטעם הכנסייה האורתודוקסית.
למי שלא התוודע למסורת שרידי הקדושים הנוצרית, הנה הכרות קצרה: בעולם הנוצרי, בעיקר הקתולי והאורתודוקסי, נפוצה מזה מאות שנים אמונה לפיה חפצים שהיו שייכים לקדושים או חלקים מגופם אוצרים בתוכם את מלוא קדושתו וכוחותיו המיסטיים של הקדוש. לצורך העניין, גם חתיכת ציפורן של קדוש היא בעלת ערך רב. האמונה הזאת יצרה תרבות שלמה, שלא לומר שוק מפותח מאוד של שרידי קדושים, וכנסיות רבות מתגאות באוסף השרידים שלהן.
בעת לימודיי באוניברסיטה לקחתי קורס שלם על הנושא הזה (כמו גם כמה קורסים נוספים על היסטוריה נוצרית), אבל את ספרו של המרצה פרופסור אביעד קליינברג ״רגל החזיר של האח ג׳ינפרו״, שעליו התבסס הקורס, מעולם לא הצלחתי לסיים – הנושא הזה יותר מדי קשה לעיכול עבורי. עבור איבון זו היתה הכרות ראשונה בהחלט עם התרבות הזאת, וכשהצגתי לה את הנושא, תגובתה הראשונית היתה של זעזוע וגועל – כנראה בצדק. הנושא הזה מעורר לא רק גועל אלא גם דיסוננס בין התפיסה המוכרת לכולנו – במערב כמו גם במזרח אסיה – של קדושת המת וקברו, לבין מסורת נוצרית עניפה של פירוק גופות לחלקים ופיזורם בין כנסיות.
הנה כי כן, במנזר אחד יכולה להתקיים מסורת נפלאה של העתקת כתבי יד לצד מסורת קצת פחות יפה של ביתור גופות והצגת חלקיהן לראווה. לפחות במנזר ראצ׳ה מוצג רק שריד אחד, שיש לו קשר כלשהו למנזר. יש כנסיות – כולל בארץ הקודש ובירתה ירושלים – שמציגות בגאווה אוספים ענקיים של שרידים בצנצנות, בקבוקים ותיבות.
לאחר השיעור בתרבות נוצרית, יצאנו מהמנזר וטיפסנו על הגבעה התלולה הסמוכה, שמראשה ניתן ליהנות מתצפית על העמק ועל מתחם המנזר כולו. מישהו הציב למעלה ספסל, מה שמרמז שאנחנו לא הראשונים שחשבו על הרעיון הזה. עם זאת, המבקרים האחרים במנזר לא טרחו להתבונן למעלה ולגלות את האטרקציה החביבה הזאת, וכך נהנינו לנו מכמה דקות של שקט ונוף פסטורלי.
מהמנזר ניסינו להגיע לאיזו נקודת תצפית גבוהה שמצאנו על המפה, אבל לאחר שני קילומטרים של נסיעה הכביש הסלול הפך לדרך עפר כבושה ורחבה, שהפכה תוך זמן קצר לשביל חצץ צר ומשובש. אם הייתי נוהג ברכב הפרטי שלי, ובוודאי ב״רכב חברה״, הייתי כנראה ממשיך על הדרך הזאת עד לפסגה. אבל ברכב שאול של אדם שאינני מכיר – לא. בנקודה הראשונה שבה זה התאפשר, סובבתי את האופל קורסה וירדנו חזרה לכיוון המנזר.
התחנה הבאה היתה ימת פרוצ‘אץ (Perucac) – אגם מלאכותי שנוצר עם הקמת סכר הידרו-אלקטרי במקום, על נהר הדרינה, בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. צעדנו לאורך הרציף שעל הגדה, שהיתה עמוסה במתרחצים. לאחר כעשר דקות של שיטוט במקום נזכרתי לפתע שאנחנו בכלל אמורים להגיע לשם למחרת מסיבות שיתגלו בפרק הבא, ועל כן קיצרנו את שהייתנו שם וחזרנו לאוטו.
מהאגם המשכנו לפארק הלאומי טארה (Tara). כשהתקרבנו לתחנת המידע שבכניסה לשמורה, גילינו לאן מגיעים כל התיירים באיזור – התנועה על הכבישים הפכה פתאום דחוסה יותר. בזכות האוטו יכולנו לדלג על רוב הטיול הרגלי ובעיקר על הטיפוס המפרך, אבל לא על כולו. התקדמנו לתוך השמורה עד לנקודה שממנה אפשר להמשיך רק ברגל עד לנקודת תצפית מעל עמק הדרינה – כ-30 דקות הליכה. בדרך נתקלנו בשלט שמזהיר מפני דובים, ותהיתי האם מצדו השני יש אזהרה מפני בני אדם. כך או כך, דובים לא ראינו שם. כנראה שמרוב עצים לא רואים את הדובים או משהו כזה.
סתם נו, אני יודע שהביטוי האמיתי הוא ״מרוב דובים לא רואים את היער״.
סתם נו, אני צוחק. כידוע, הביטוי הנכון הוא ״לא עצים ולא יער״.
סתם נו, עכשיו באמת: ״לא דובים ולא יער״, ו״מרוב עצים לא רואים את היער״. מרוצים?
בעצם שני הביטויים לא רלבנטיים לסיפור.
איפה הייתי? אה, כן.
למרות שהשביל מסומן ברובו, הצלחנו קצת לטעות בדרך, מה שהתגלה כתקלה מוצלחת, כי היא הובילה אותנו לנקודות תצפית אחרות, אמנם פחות טובות, אבל כאלה שנראה היה שאף אחד אחר לא מגיע אליהן. בכל פעם שיצאנו מבין סבך העצים, הבנו שהגענו לנקודה הלא נכונה, כי יכולנו לשמוע במרחק צווחות של ילדים, שרמזו על מקומה של נקודת התצפית ה״אמיתית״. בסוף מצאנו אותה, והנוף ממרומיה אכן נפלא.
בשלב הזה החלטנו שראינו מספיק טבע ושהגיע הזמן לחזור לדירתנו הקטנה, לא לפני שעצרנו לכוס קפה (סרבי כמובן) ולסיבוב קצר בין דוכני המזכרות בכניסה לפארק הלאומי. בשלב הזה גיליתי לפתע שריטה ארוכה ושטחית לכל אורכו של הרכב, שלא יכולתי לקבוע בוודאות אם היתה שם קודם, אבל היה לי הרושם שהיא נוצרה בעת שנסענו באחד הדרכים הצרות שמתפתלות בין עצים ושיחים בתוך השמורה, כנראה לאחר שהתחככנו בשיח או בענף סורר. קצת נלחצתי, ולכן החלטנו לפחות לשטוף את הרכב ביסודיות לפני שנחזיר אותו, כדי שלפחות נעשה רושם שהשתדלנו לשמור עליו. בסופו של דבר סשה לא התרגש במיוחד מהשריטה ורק ביקש 20 אירו נוספים כדי שיוכל לעשות עליה פוליש.
עשינו עוד סיבוב במרכז העיר, אכלנו גלידה (איבון) ושתינו בירה (אני) על ספסל במדרחוב הראשי. אני עוד קיוויתי שניתקל שוב בזלאטן, אבל הוא הלך כנראה למצוא לו חברים חדשים.
הלכנו לישון מוקדם. ביום המחרת חיכה לנו אחד משיאי הטיול הזה, אבל על כך בפרק הבא.
