ישי רוזנבאוםמאריבור, 19.08.2026 – 21.08.2026
כשתכננו את הטיול הזה, היה ברור לנו לחלוטין שמוקד העניין העיקרי שלנו הוא מדינות הבלקן – אלה האזורים שאותם אנחנו רוצים להכיר הכי לעומק (עד כמה שאפשר בזמן כה קצר) ושבהם אנחנו רוצים לבלות את מרבית זמן הטיול. אבל היות וגם התעקשנו על מסע יבשתי, היה לנו ברור שניאלץ לעשות ויתורים כואבים, כי כדי להגיע מברלין לבלקן בדרך היבשה צריך ״לבזבז״ זמן על מדינות לא-בלקניות כמו פולין, סלובקיה והונגריה. ואם כבר עוברים במדינות הללו – לא נחקור אותן קצת? כך ארע שדילגנו למעשה על הונגריה (בילינו יממה אחת בלבד בבודפשט), וגם על מרבית המדינות בבלקן נאלצנו לוותר – קרואטיה, אלבניה, צפון מקדוניה, קוסובו… כולן ראויות, כולן מעניינות, אבל גם קצת רחוקות מדי. הן אולי תזכנה בעתיד לטיול נפרד. בסופו של דבר, הפרק הבלקני בטיול התמקד רובו ככולו בסרביה ובבוסניה-הרצגובינה, וקצת בסלובניה. אני כמובן לא מצטער על כך. סרביה ובוסניה הותירו עלינו רושם עצום בכמה רבדים, שעל רובם סיפרתי כאן בפרקים הקודמים.
במוסטאר הסתיים למעשה המסע שלנו בבוסניה והרצגובינה, ולמעשה הטיול כולו התקרב לקיצו ובשלב הזה נשארו לנו רק עוד שני לילות לפני השיבה המתוכננת לברלין. לא היתה ברירה אלא להתחיל לטפס צפונה לכיוון גרמניה, ולמצוא יעד אחד הולם על הדרך שבו יסתיים למעשה הטיול.
אבל יותר משצריך היה להחליט לאן נוסעים הלאה ממוסטאר, היינו צריכים להחליט על אילו יעדים אנחנו מוותרים. כך ארע שוויתרנו לגמרי על מדינה בלקנית חשובה – קרואטיה – ובחרנו בשכנה הקטנה יותר – סלובניה. ולאחר שנפלה ההחלטה על סלובניה, צריך גם להחליט איפה בסלובניה אנחנו רוצים לבקר. לא אכניס אתכם לכל ההתלבטויות והשיקולים, כי בסופו של דבר, במידה מסוימת, הגורל החליט עבורנו. כשהתחלנו לחפש יעדים ומקומות להתאכסן בהם בסלובניה, נדהמנו מהמחירים הגבוהים של כל האכסניות השונות – מהוסטלים ודירות נופש ועד בתי הארחה ומלונות. לא מצאנו שום דבר שאפילו מתקרב לתקציב שלנו – בוודאי לא באיזורים הנחשבים והמבוקשים. איבון החליטה אפוא לנסות את מזלה שוב באפליקציית HomeExchange הזכורה לטוב, והחלטנו שהדירה שתימצא שם – היכן שתימצא – זה יהיה היעד הבא שלנו. לבסוף נמצאה מארחת ודירה בעיר מאריבור. לא היעד הראשון שסימנו לנו בסלובניה, אבל כאמור – הגורל החליט. חוץ מזה, כפי שהתברר, גם למאריבור הצנועה יש מה להציע למבקרים.
במוסטאר עלינו אפוא על אוטובוס שיצא לדרך ב-7:00 בבוקר והגיע כ-10 שעות מאוחר יותר לזאגרב, קרואטיה (נו, בכל זאת בילינו כמה שעות בקרואטיה). מזאגרב לקחנו אוטובוס נוסף למאריבור (כשעתיים וחצי), אליה הגענו בסביבות 21:30. בדרך, אגב, עברנו כמובן במעבר הגבול בין בוסניה לקרואטיה – חזרה לתחומי האיחוד האירופי. מבין יושבי האוטובוס, אני הייתי הראשון לעבור בביקורת הדרכונים בצד הקרואטי, שכמעט כמו תמיד במקרה שלי נמשכה פחות מדקה תוך אפס עניין מצד שוטרת הגבולות. יצאתי מהחדר וחיכיתי בחוץ ליד האוטובוס. מיד אחרי נכנסה איבון לביקורת ולא יצאה משם במשך דקות ארוכות. התחלתי לדאוג. לבסוף היא יצאה, קצת עצבנית, וסיפרה שעברה תשאול מקיף למדי, כולל בדיקה האם הוויזה שלה לא מזויפת. כנראה שככה נלחמים באיחוד האירופי בכניסת מהגרים לא חוקיים.
כאמור, הגענו למאריבור ב-21:30, וחרף השעה המאוחרת, ואף על פי שבמאריבור יש תחבורה ציבורית טובה ואמינה, המארחת שלנו התעקשה לאסוף אותנו במכוניתה ממסוף האוטובוסים. שמה של המארחת הוא מניה (Manja) והיא עורכת דין בהכשרתה המקצועית וסוכנת נדל״ן בעיסוקה הנוכחי. אם לשפוט לפי תכולת דירתה המקסימה, היא גם חובבת אמנות, ואולי גם אמנית חובבת, וכן יוצרת תכשיטים שונים. איננו יודעים איפה היא התגוררה בזמן שהתאכסנו בדירתה. אני ניחשתי שבדירתו של בן זוגה, ואיבון היתה בדעה שהיא בדירה כלשהי עם מזגן, כי בדירה שלה אין מזגן, והיה חם מאוד. כמובן, שתי האפשרויות אינן מבטלות האחת את השניה. הדירה ממוקמת באיזור לא הכי מרכזי, אבל נוח, ומאריבור ממילא אינה עיר גדולה במיוחד, וכאמור, רשת האוטובוסים שלה יעילה למדי.
את היום שלאחר הגעתנו התחלנו עם טיול בטבע מחוץ לעיר. בסיוע אפליקציית Komoot מצאנו מסלול מעגלי שמטפס לעבר ההרים והיערות שמחוץ לעיר ואז יורד חזרה העירה. מהבחינה הזאת המיקום של הדירה של מניה התגלה כמצוין, קרוב לשולי העיר, עשר דקות הליכה מנקודת ההתחלה של מסלול הטיול.
לאחר כמה דקות של הליכה בשמש הקופחת, נכנסים ליער הצונן. רוב המסלול עובר בתוך היער, שזה מצוין, אלא שכמה דקות לאחר שנכנסנו אליו התחלנו לטפס בשביל צר שהלך ונהיה תלול יותר ויותר. איבון כבר התחילה לגלות סימני שבירה ראשוניים, והאטה את הקצב. אני באופן מפתיע דווקא התקדמתי בקלות יחסית. הזכרתי לה בעליצות שבסוף כל עלייה יש ירידה, וחוץ מזה, טיפוס תלול פירושו גם טיפוס קצר יותר, לפחות במונחים של מרחק. היא הלכה מאחוריי ולא ראיתי את הבעת פניה, אבל יכולתי להרגיש את המבט הזועף שלה מנקב לי את הגב.
אבל בסופו של דבר צדקתי: הטיפוס אמנם היה תלול, אבל קצר יחסית, ומרגע שהגענו לקצה שלו התחיל קטע מישורי ארוך שלאחריו ירידה ארוכה ומתונה למטה. מדי פעם נפער פתח בין ענפי העצים ואפשר היה לראות את מאריבור פרושה למטה. גם היער עצמו יפהפה, והשביל מתפתל בין נקיקים עמוקים ותלולים.
ובאמצע מסלול הטיול: אתר סקי עם מדרון פתוח בין העצים, רכבל שלוקח את הגולשים לפסגת ההר, וכל הפסיליטיז הרגילים, כולל מסעדה. האתר כמובן לא פעיל בעונה הזאת של השנה, למעט המזנון הקטן שבתחומו והרכבל. פתאום עלה בדעתי שעד לאותו רגע מעולם לא הייתי באתר סקי – לא בחורף ולא בקיץ. בתור אחד שהגיע מהמדבר, אני וספורט חורף לא כל כך מסתדרים האחד עם השני.
עצרנו לשתות קפה במזנון, מילאנו את בקבוקי המים והמשכנו לצעוד. חלקו השני של השביל עובר סמוך למסלולים שמיועדים לאופני הרים – עוד ענף ספורט שאוהב מדרונות תלולים, ושאני ועצמותיי מעדיפים לשמור מרחק גם ממנו. גם אם אינכם רוכבים, במקטע המסלול הזה צריך להיות עירניים ודרוכים, כיוון שחלק ממסלולי האופניים מצטלבים עם מסלול ההליכה, וצריך לתת זכות קדימה לרוכבי האופניים.
גם אחרי שירדנו מההר וחזרנו לשולי העיר, נותרה לנו עוד דרך ארוכה למדי לדירה, ואיבון המותשת החליטה שאת יתרת המסלול נעשה באוטובוס. לא התנגדתי. בשובנו לשכונה, עשינו קצת קניות בסופרמרקט וחזרנו לדירה כדי לאכול משהו ולנוח. בזמן שישבנו לנו בדירה, נשמעו פתאום מבחוץ חבטה עמומה וקול זעקה מלווה ביבבות כבושות. רצנו למרפסת והסתכלנו למטה: על הרצפה בחצר הבית הפרטי הסמוך שכבה אישה מבוגרת ונאנקה מכאבים. מיד רצנו למטה כדי להגיש לה עזרה. לא ידעתי איך לדבר איתה, אז ניסיתי בגרמנית, והיא מיד הבינה וענתה בגרמנית (חלק גדול מהסלובנים, בעיקר המבוגרים שבהם, דוברים גרמנית כשפה שנייה, כך נודע לי מאוחר יותר). הסתבר שהיא ירדה במדרגות ומעדה על החתול שלה, שהשתחל בין רגליה. היא נראתה נבוכה מעט כשנכנסנו לחצר, וקצת התנגדה בהתחלה לקבל מאיתנו עזרה, אבל בסוף אפשרה לנו לעזור לה לקום על הרגליים. נראה ששום דבר לא נשבר, וגם הראש לא נפגע בנפילה. היא אמרה שהיא תסתדר לבד, אבל כל הסימנים העידו שזה לא המצב. איבון תמכה בה בעלייה בחזרה במדרגות, ואני צלצלתי בפעמון הדלת. את הדלת פתחה אישה צעירה יותר – כנראה המטפלת או עוזרת הבית – שנראתה קצת בהלם מהסצינה שנגלתה לעיניה. היא גם דיברה גרמנית, אז הסברתי לה בקצרה מה קרה והיא סייעה לאישה המבוגרת להיכנס חזרה הביתה.
זה הזכיר לנו, שרק שבועיים לפני כן, כאשר היינו בבודפשט ושוטטנו ברחובותיה, אישה מבוגרת שיצאה לטיול עם הכלב שלה מעדה על הרצועה של הכלב והתרסקה על המדרכה ממש לנגד עינינו. עזרנו לה לקום ולהשתלט על הכלב. במקרה עבר שם גבר עם הכשרה רפואית כלשהי – רופא או חובש ככל הנראה – ומיהר לתפוס פיקוד על האירוע, בזמן שאני העסקתי את הכלב האנרגטי. שתי תאונות דומות באותו טיול? אני מקווה שאנחנו לא סוחבים איתנו איזו קארמה גרועה.
את חלקו השני של היום העברנו בטיול בעיר עצמה. מאריבור היא אמנם העיר השנייה בגודלה בסלובניה, אחרי הבירה לובליאנה, אבל עם כ-100 אלף תושבים בלבד היא עדיין עיר קטנה למדי, ועיקר העניין בה הוא סביב הכיכר המרכזית והרחובות שמובילים אליה, וכן הטיילת הקטנה שלאורך הנהר. ואכן צעדנו בהתחלה בעיקר סביב הכיכר וקנינו קצת מזכרות. לאחר מכן המשכנו בטיול לאורך הנהר, ואז חצינו אותו על גבי גשר עץ יפהפה בדרכנו חזרה למרכז העיר. את היום סיימנו בארוחת ערב במסעדה וייטנאמית.
בסופו של דבר אין הרבה מה לספר על מאריבור. זו עיר נעימה מאוד, עם טבע מקסים מסביבה, אבל סלובניה בכללותה נראית לי כמו מדינה פחות מתאימה לתרמילאים על תקציב מינימלי. חבל, כי להבנתי זו מדינה יפהפיה, שראוי לבלות בה יותר מיומיים. אולי בעתיד, כשאצא לפנסיה.
כך או כך, בנקודת הזמן הזאת היינו שנינו כבר באווירת סוף הטיול, בשלב שבו הראש כבר מתחיל לנדוד חזרה אל השגרה שמחכה בבית, אל החתולה, אל הספה והמיטה המוכרות, אל השכונה החביבה שלי. למחרת בבוקר לקחנו מונית למסוף האוטובוסים, שם עלינו על אוטובוס של פליקס-בוס לברלין – וקצת פחות מ-13 שעות נסיעה מאוחר יותר ירדנו בתחנת Südkreuz והמשכנו משם עם האס-באן הביתה.
לצערי, השיבה הביתה לא היתה נעימה כפי שקיוויתי וציפיתי: גילינו שהחברה שגרה בדירה בהיעדרנו ושמרה על החתולה, שכחה שאנחנו חוזרים באותו ערב, והשאירה במקום מהפכה ולכלוך שאין לי מילים או כוח אפילו לתאר. זה אילץ אותנו לבלות עוד כשעתיים בנקיונות וסידורים עד שיכולנו לומר שבאמת חזרנו הביתה.
ועכשיו קצת סיכומים.
אני מניח שלקוראים פה ולאנשים נוספים במעגלים החברתיים שלי אולי קצת נמאס לשמוע אותי מדבר על הטיול הגדול ההוא בשנה שעברה. אבל הטיול ההוא הגדיר מחדש לא רק את האופן שבו אני מטייל, אלא גם את האופן שבו אני חי. ממש כך. זה היה בשבילי יותר מאשר ״טיול״ – זו היתה התחלה של עידן חדש בחיי, שבו המבט שלי מופנה החוצה לעולם, ולא רק משתוקק לדעת מה יש שם בחוץ, אלא גם עושה משהו בעניין. מאז הטיול ההוא אני שואל את עצמי כיצד אני בונה את חיי מחדש באופן הזה שיאפשר לי לחוות עוד מהדבר הזה. גם אם לא באותו קנה מידה, אז לפחות באותה הרוח והסגנון. הטיול הזה במזרח אירופה לא היה נולד אלמלא הטיול ההוא מברלין לסין. זו עובדה. וגם בשל כך יש מקום לבחון אותו תוך התייחסות והשוואה לטיול הגדול ההוא.
מסע יבשתי
עד כמה שאפשר להימנע מטיסות – זו מבחינתי היום הדרך היחידה לטייל, ובכל מקרה הדרך המשתלמת ביותר לטייל – לא מבחינה כספית (אם כי לעתים גם), אלא מבחינה חוויתית. מסלול הטיול, אורכו, המדינות והערים שבהן ביקרנו – כולם נגזרים מכך שמדובר במסע יבשתי. ברור, עם טיסות היינו יכולים להספיק יותר, או להקדיש יותר זמן לכל מקום שבו ביקרנו. אבל הנסיעות הן חלק מהטיול, ובסיומו, כשהאוטובוס עוצר בתחנה המוכרת בברלין, הסיפוק גדול בהרבה.
זה קצת מוזר: לאורך רוב-רובה של ההיסטוריה בני האדם התניידו בדרך היבשה. טיסות בינלאומיות הן עניין של פחות ממאה שנה, וכל כך מהר הפכנו תלויים בהן. על כן אני ארחיק ואומר שבטיסה, בעיקר אם המטרה שלה היא טיול, אנחנו מחמיצים חלק מהאנושיות שלנו, לא פחות. מבחינה היסטורית ואבולוציונית, הגוף שלנו רגיל למגע האדמה, לטלטולי הדרך, לנופים המתחלפים לאורך המסע. טיסה היא חוויה זרה לגוף האנושי, ועל כן זה לא מוזר בעיניי שאני לא אוהב לטוס, ואפילו קצת מפחד. זה מוזר בעיניי שאנשים כן אוהבים לטוס, או מתייחסים לזה בשוויון נפש, כדבר של מה בכך. האינסטינקטים שלנו הרי אמורים להתמרד נגד טיסות.
הדבר היחיד שאולי קצת פגם בטיול, היו הקפיצות המהירות שעשינו ממקום למקום, תוך שאנחנו מקדישים לא יותר מיומיים או שלושה לכל תחנה. זה לא רק מתיש, זה גם מעלה את השאלה האם אנחנו מספיקים בכלל לגרד מעבר לפני השטח ולהבין ולחוות טוב יותר את המקום שאליו הגענו. אין לי מסקנה ברורה, אם כי אני חושב שאין הבדל משמעותי בין יומיים לשבוע מבחינת העומק שבו לומדים להכיר את המקום שבו מבקרים. גם אין לי מושג איך יושפע מכך הטיול הבא שלי. כך או כך, היות ואני נהנה גם מהנסיעות, והיות ולתנועה בדרך היבשה יש ערך משלה, הטיול עדיין היה מספק מאוד.
ביחד אבל לבד
בניגוד לטיול הגדול ההוא, לא באנו כמעט במגע עם מקומיים או עם מטיילים אחרים. גם המפגשים עם המארחים שלנו מ-HomeExchange היו קצרים וחטופים. עם כל הכבוד לנופים המרהיבים, לתרבות ולהיסטוריה המרתקות, מקור הסיפוק העיקרי בטיול הגדול ההוא היה האנשים שפגשתי והכרתי – בין אם מקומיים מאירי פנים ומכניסי אורחים, ובין אם מטיילים אחרים, מוזרים יותר ופחות. בטיולנו במזרח אירופה לא ממש זכינו לחוויות כאלה. לדעתי זה נובע קודם כל מכך שבתור זוג, התאכסנו לרוב בחדרים פרטיים במלונות ולא בהוסטלים, מה שצמצם מאוד את המגע עם אנשים אחרים. אבל מעבר לזה, יש משהו בדינמיקה זוגית או קבוצתית, שחוסם כניסה של אנשים אחרים למעגל הזה. בטיול סולו זה קל יותר. ואנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים: ההיכרות של איבון ושלי התאפשרה בדיוק בגלל שטיילנו אז לבד, בלי שותפים.
כמה זה עולה לנו
הטיול במזרח אירופה היה יקר יותר מכפי שציפיתי. כמובן, זו לא אסיה ולא סין – לא היו לי אשליות כאלה – ובכל זאת קיוויתי למסע בתקציב נוח יותר. נכון, התאכסנו לרוב במלונות, הלכנו לאכול במסעדות, ולקחנו פה ושם מוניות במקום אוטובוס. יכולנו לחסוך קצת יותר, אבל אולי זה גם קשור לדינמיקה הזוגית: בסופו של דבר אנחנו זקוקים ליותר מרחב, יותר פרטיות ויותר זמן איכות ביחד. ואיך שלא נבחר ליישם אותם, הדברים האלה עולים כסף.
זהירות, טבעוני בדרכים
גם בטיול הזה עלתה השאלה הקבועה ״מה יאכל הטבעוני״ (אני). אז קודם כל השורה התחתונה: מזרח אירופה והבלקן, בדיוק כמו מרכז אסיה (סין זה סיפור אחר לגמרי – אפשר לקרוא על זה כאן), אינם בדיוק ידידותיים לטבעונים. עם זאת, בערים הגדולות יש פה ושם מסעדות טבעוניות, אפשר למצוא חלב צמחי בסופרמרקט, ואפילו טופו. אם אתם מבשלים לעצמכם, בדרך כלל אין שום בעיה להסתדר שם בתור טבעוני.
ובכל מקרה – אני תמיד מסתדר. אם אין ברירה אחרת, אני פשוט אוכל קופסת שימורי שעועית או משהו דומה מהסופרמרקט ומסתפק בזה. בנוסף, לאורך כל הטיול סחבתי איתי שקית עם ״מזון לשעת חירום״ שהקפדתי למלא בכל הזדמנות: שימורים, אטריות אינסטנט, פירות יבשים, קרקרים, אגוזים וכיוצא באלה. הרבה מהמוצרים האלה חזרו איתי הביתה, כי לא תמיד צריך לאכול אותם. לרוב, רק הידיעה שתמיד יש בהישג יד משהו להשקיט איתו את הרעב, מספיקה כדי לצלוח את הטיול בשלום ובלי לדאוג כל הזמן לגבי הארוחה הבאה.
קרוב לבית
אין מה לעשות: מסע שנערך קרוב יחסית לבית, גורע במשהו מהחוויה. תחושת הזרות והמרחק מהבית תורמים באופן משמעותי מאוד לחווית הטיול, גם אם אנחנו לא מודעים לכך כל הזמן. ובסופו של דבר, מזרח אירופה היא עדיין אירופה – מוכרת ומובנת, ונמצאת במרחק לא גדול מאוד מהבית.
כשהיינו בבודפשט והשכנה שלי התקשרה מתוך דאגה לחתולה שלי, חשבתי על כך שאם היה מתעורר הצורך, קפיצה חזרה הביתה היתה עניין פשוט למדי. עוד בבודפשט קיבלתי שיחת טלפון מחבר שסיפר לי במשך עשרים דקות על השינויים הדרמטיים שהתרחשו לאחרונה בשכונה שלנו בברלין. כל זה השאיר אותי מחובר יותר לבית ופחות עמוק בתוך הטיול, בניגוד גמור כמובן לטיול הגדול ההוא. כמובן, גם שם הייתי מחובר רוב הזמן: שלחתי תמונות למשפחה ולחברים, הגבתי להודעות טקסט כו׳, אבל אלה היו בחזקת דיווחים של תייר מן המרחקים, לא עיסוק בענייני יום-יום שברומו של עולם.
זר אך לא מוזר
באסיה הייתי זר (וגם קצת מוזר). חשתי בכך לאורך רוב הטיול, ובמיוחד בסין. כתבתי על זה בהרחבה בעבר. באירופה, מה לעשות, אני לא נראה זר, ואני גם לא מרגיש זר. תחושת הזרות, גם כאשר היא מעיקה ומכבידה, היא עבורי חלק חיוני מחויית הטיול. הרי לא נסעתי אלפי קילומטרים כדי להרגיש בבית, נכון? בנוסף לכך, קשיי ההתמצאות, אי-ידיעת השפה ומגבלות התקשורת בכלל, הקודים השונים של התנהגות – כל אלה לא מעיקים עלי, להיפך: אני מתלהב מכך ומרגיש יותר עמוק בתוך החוויה, וההתגברות על המכשולים האלה מספקת במיוחד.
אז אני, כאמור, לא חשתי (או נראיתי) זר במיוחד במזרח אירופה. באופן כללי, המראה שלי עובר מתחת לרדאר ברוב מדינות המערב ואינו נתפס כזר או חריג. לכן הטיול הזה היה חסר קצת את המרכיב הזה עבורי. מי שכן חשה את הזרות ביתר שאת היתה איבון, שבמקומות מסוימים משכה אחריה מבטים סקרניים. זה קצת מפתיע, אבל לפחות באיזורים מסוימים באירופה, תיירים אסייתים עדיין זוכים למבטים חודרים, במיוחד כמובן כאשר יורדים קצת ממסלולי הטיול הרגילים. מצד שני, כשיוצאים לעולם מברלין – אחת הערים הכי מגוונות מבחינה תרבותית ואתנית בעולם, שבה אף אחד לא טורח בכלל להסתכל עליך, לא משנה איך אתה נראה או מה אתה לובש (או לא לובש) – אולי הרגישות למבטים סקרניים מתחדדת.
לסיכום הסופי בהחלט: בסופו של דבר זה היה טיול מוצלח מאוד. לא נתקלנו בבעיות שלא הצלחנו לפתור, הספקנו את רוב מה שרצינו לעשות ולראות, התרגשנו ובכינו קצת (טוב, בעיקר אני), לא איבדנו שום דבר חשוב, וכמובן – חזרנו הביתה בשלום. הבלקן ראוי ללא ספק לביקור נוסף, מעמיק יותר. כשזה יקרה, תוכלו לקרוא על כך כאן.
שוב תודה גדולה לכל מי שקרא, שאל והעיר, ושלח הערות על טעויות הקלדה. להתראות בטיולים הבאים.
