ישי רוזנבאוםגוז'וב ויילקופולסקי, 31.7.2026 – 1.8.2026
שנה חלפה מאז שחזרתי מהטיול הגדול למרכז אסיה וסין והנה הגיע הזמן לטיול נוסף – הרבה יותר צנוע באורכו, הרבה פחות שאפתני, אבל כנראה לא פחות מעניין. הפעם אנחנו – איבון ואני בטיול משותף ראשון – יוצאים מברלין באוטובוס מזרחה, ומנסים לתפוס בשלושה שבועות כמה שיותר ממזרח אירופה והבלקן ולחזור לברלין בשלום – הכול כמובן בדרך היבשה בלבד, ללא טיסות.
התחנה הראשונה שלנו מרוחקת כשלוש שעות נסיעה באוטובוס מברלין: העיירה הפולנית גוז׳וב ויילקופולסקי (Gorzów Wielkopolski), המוכרת גם בשמה הגרמני לנדסברג שעל נהר הווארתה (Landsberg an der Warthe). גוז׳וב עיירה חביבה למדי עם היסטוריה ארוכה ומעניינת, ויתכן שאפשר להעביר שם כמה ימי חופשה נעימים. אבל זו לא היתה מטרת הביקור במקום. עבורי ועבור משפחתי יש לגוז׳וב/לנדסברג חשיבות אחרת: זו עיר הולדתו של סבי, גרשון רוזנבאום, שבשנת 1911 הגיח שם לאוויר העולם. עיקר הפרק הזה יוקדש איפוא לסיפור קורותיו של הענף המשפחתי הזה.
ההיסטוריה המשפחתית שלנו בלנדסברג מתחילה דור אחד לפני סבא שלי, כאשר אביו של גרשון, ארנולד רוזנבאום, היגר אליה בחיפושיו אחר עבודה. ארנולד נולד ב-1876 וגדל בקרצ'יבצ'ה שבחבל צ'רנוביץ בגליציה המזרחית – אז חלק מהקיסרות האוסטרית, היום אוקראינה. בגיל 17 עזב את הבית והיגר לגרמניה בחיפוש אחר עבודה ורכישת מקצוע. הוא ניסה את מזלו בכמה מקומות, צבר ניסיון בעבודות שונות, בעיקר במסחר (לפי עדותו), ולבסוף בחר להתיישב בלנדסברג שעל נהר הווארתה, שם מצא עבודה קבועה במפעל מקומי, ושם גם התחתן ב-1905 עם גרטרוד (טרודה) לבית ראטה, ונולדו להם שלושה ילדים – גונתר (לימים גרשון), הרברט והנס.
הנס נפטר בינקותו, גרטרוד מתה בשנת 1914 (ככל הנראה בעת הלידה), וארנולד נותר הורה יחיד לשני בנים צעירים. בהמשך גויס לצבא האוסטרי ולחם במלחמת העולם הראשונה בחזית איטליה. את שני הילדים השאיר אצל משפחה אומנת, אלא שהמשפחה הזאת לא רצתה או לא היתה כשירה לטפל בשני ילדים נוספים, ולדברי גרשון, הוא ואחיו בילו את רוב זמנם בשיטוט ברחובות ובחיפוש אחר מזון בפחי האשפה. בסוף 1918 חזר ארנולד ללנדסברג. חרף ההיעדרות הממושכת, הוא התקבל חזרה לעבודתו הקודמת במפעל ומהר מאוד התקדם עד שהפך לשותף בעסק וב-1928 לבעליו היחיד. הוא חי חיים נוחים למדי בלנדסברג – צילומים משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 מציגים משפחה בורגנית שהיו בבעלותה שתי מכוניות פרטיות – לא דבר נפוץ באותם ימים. במחצית השנייה של שנות ה-20 התפתח רומן בין ארנולד לבין מזכירתו בחברה, אנה גרטרוד שרלוטה בסר, או בקיצור לוטי. השניים נישאו בשנת 1930 – הוא היה בן 54 והיא בת 25. לוטי אף התגיירה והמירה את דתה ליהדות כדי לאפשר את הנישואים על פי דת משה וישראל.
בשלב זה תקפה את המשפחה טרגדיה קשה. הרברט, אחיו של סבא גרשון, התאבד. הוא היה בן 19 כאשר אביו נישא ללוטי, וככל הידוע, הוא עצמו היה מאוהב בה וחיזר אחריה. משלא השיבה לו אהבה ובחרה באביו, שם קץ לחייו.
לפי דברים שכתב ארנולד על קורות חייו, העסק שלו פרח ושגשג – עד לעליית הנאצים לשלטון. השלטונות הנאציים נטפלו לעסק המצליח, חיפשו תואנות שונות להלאמתו והפעילו לחצים על ארנולד למכור להם את המפעל: הם פשפשו בספרי החשבונות בחיפוש אחר עבירות מס, כפו עליו העסקה של עובדים חברי מפלגה, וכאשר סירב לשלם לעובדים האלה, האשימו אותו בפגיעה בזכויותיהם. כאשר התמיד ארנולד בהתנגדותו למכור את העסק – נשלח למאסר. לוטי הפעילה קשרים שונים והתרוצצה בין משרדים ממשלתיים תוך סיכון ממשי של חירותה וחייה שלה, והצליחה להביא לבסוף לשחרורו. בשלב הזה כבר לא נותרה לארנולד כל ברירה, וב-1938 לאחר שהשלטונות איימו עליו שוב במאסר, העביר את העסק לידי המפלגה הנאצית. לדבריו של ארנולד, שוויו של העסק באותו זמן היה כ-100 אלף מארק, ולפי מסמכים שנותרו ברשותו, שמאי ממשלתי העריך את שווי העסק ב-12 אלף מארק בלבד, אך לדבריו של ארנולד גם את הסכום הזה הוא מעולם לא קיבל.
באותם שנים כבר החלו ארנולד ולוטי במאמצים להוצאת ויזת הגירה לפלשתינה כדי להתאחד עם המשפחה בקיבוץ רמת הכובש. את הרכוש הפרטי ותכולת הבית הקדימו ושילחו לפלשתינה ב-1938. הם נותרו בחוסר כל והיגרו לברלין, שם התגוררו מכרים וחברים שלהם, בניסיון למצוא שם עבודה, משימה שהתגלתה כבלתי אפשרית: בתי עסק בבעלות יהודית הופקעו מבעליהם בזה אחר זה, ואלה שעוד פעלו חששו להעסיק יהודים. בסופו של דבר עלה בידם לקבל ויזה לפלשתינה. לדבריו של ארנולד, הגיעה לאוזניהם שמועה על ״אציל ארי״ כלשהו שמסייע ליהודים להשיג ויזה. הוא פנה אליו, קיבל ממנו מכתב למסירה לקונסול הבריטי בברלין, והבקשה של השניים לוויזה אושרה בתוך שמונה ימים. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-16 בספטמבר 1939, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, עלו ארנולד ולוטי על הספינה ״גליל״ שהביאה אותם לנמל חיפה. משם המשיכו לקיבוץ רמת הכובש והתאחדו מחדש עם הבן גרשון, הכלה פני והנכד זאב, אבי – אז בן שנה וחצי. מעולם לא הצלחנו אגב לגלות את זהותו של אותו ״אציל ארי״ שסייע להם וכנראה גם ליהודים אחרים לצאת מגרמניה.
יש לציין שאת הרכוש הרב ששלח ארנולד לפלשתינה הוא מעולם לא הצליח לקבל חזרה – השלטונות הבריטים דחו שוב ושוב בתואנות ביורוקרטיות שונות את בקשותיו לקבל את הרכוש לידיו. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 עוד המשיך במאמציו מול ממשלת ישראל בנסיונות לאתר ולקבל את הרכוש, אך הדבר לא עלה בידו.
ארנולד ולוטי התאקלמו בקיבוץ. הם למדו עברית והשתלבו בקהילה. גרשון סיפר, שראה בלוטי אם לכל דבר ועניין, וגם אבי מספר שראה בלוטי את סבתו, חרף גילה הצעיר יחסית. למעשה, אבא שלי, ובהמשך גם אחיו יוסי, היו הילדים היחידים בקיבוץ שסבם וסבתם התגוררו גם הם בקיבוץ. היותם של השניים, ובמיוחד של ארנולד, בני ״דור ההורים״ הקנתה להם מעמד מיוחד בקיבוץ: מתיעודים ומסמכים שונים השמורים בארכיון הקיבוץ, נודע לי שבני דור המייסדים של הקיבוץ, קראו לארנולד בכינוי הכבוד ״אבא רוזנבאום״ – כמעט בשום מקום הוא אינו מוזכר בשמו האמיתי.
לפני שאמשיך בסיפור קורותיהם של ארנולד ולוטי בקיבוץ, כמה מילים על לוטי עצמה. היא נולדה ב-17 במאי 1905 בעיירה לופוב הסמוכה ללנדסברג להורים בשם אוטיליה ופאול בסר. ככל הידוע, המשפחה התנגדה לקשר שלה עם ארנולד וכמובן גם להתגיירותה. דודי יוסי, שחקר את תולדות המשפחה, הצליח לאתר את קרובי משפחתה בגרמניה, נפגש עמם ותקופה מסוימת עמד איתם בקשר קבוע. מהם נודע לנו, בין היתר, ששני אחיה שירתו כטייסים בלופטוואפה הנאצי – להיסטוריה יש לפעמים חוש הומור משונה. אגב, לדבריו של יוסי, משפחתה של לוטי בחרה בשלב מסוים לנתק את הקשר עם משפחתנו, מסיבותיה שלה. ואף על פי ששמותיהם וכתובותיהם ידועים לי, נמנעתי עד כה מלנסות לחדש עימם את הקשר.
כל מי שהכיר את לוטי בקיבוץ תיאר אותה כאישה צנועה ונעימת הליכות, המסורה למשפחתה ומלאת אהבה לילדים ובעלי חיים. היא התקשתה בתחילה להשתלב בחיים הספרטניים והשיתופיים בקיבוץ, אך לבסוף הדבר עלה בידה. היא למדה עברית ועבדה בקיבוץ כמטפלת בילדים. אלא שלגורל היו עבורה תוכניות אחרות. ב-1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פרצה מלחמה בין צבאה של המדינה הצעירה לקואליציה של צבאות ערביים ומיליציות פלשתיניות מקומיות, וקיבוץ רמת הכובש מצא עצמו בחזית, מוקף בשלושה יישובים ערבים. כל תושבי הקיבוץ שלא היו לוחמים – כל הילדים ורוב הנשים – פונו מרמת הכובש לקיבוץ גבעת השלושה, שם חיו במשך כשנה וחצי עד לסיום המלחמה. לוטי נותרה בקיבוץ כדי לסייע לכוחות הלוחמים. ב-28 בפברואר 1949 בשעות הבוקר המוקדמות נורו מספר מטחי יריות על הקיבוץ. לוטי ישבה באותה עת בצריף מגוריה בקיבוץ, וכדור רובה תועה חדר את קיר העץ ופגע בראשה. היא מתה מספר שעות מאוחר יותר על שולחן הניתוחים בבית החולים וולפסון בפתח תקווה. ביום המחרת הוחזרה גופתה של לוטי לקיבוץ ובהיותה חללת מלחמה נקברה בחלקה הצבאית הקטנה של בית הקברות המקומי. ארנולד, שמת ב-1955 בגיל 78, נקבר לידה.
איבון ואני הגענו לגוז׳וב ויאלקופולסקי בשעת ערב מאוחרת וצעדנו ישר למלון. הזמנו משהו לאכול והלכנו לישון. היות והעניין שלי בעיירה הוא משפחתי בלבד, לא ראיתי לנכון לשהות בה יותר מלילה אחד. את יום המחרת, לאחר ארוחת הבוקר, התחלנו בבית הקברות היהודי. ככל הידוע, שלושה מבני משפחתי קבורים שם – גרטרוד, אשתו הראשונה של ארנולד ואם ילדיו, ושני בניה, אחיהם של סבי גרשון, הנס והרברט. לא טרחתי לחפש את קבריהם, כי ידעתי ששניים מדודיי, שהיו במקום בעבר, כבר עשו שם חיפוש יסודי ולא מצאו כלום. בניגוד למקומות אחרים גם אין בגוז׳וב רשומות מסודרות של הנפטרים ומיקום קבריהם.
בית העלמין אינו פעיל יותר, ומה שנותר ממנו שוכן על צלע גבעה בתוך חורשה פסטורלית ושקטה. המקום יפה, אבל מצבו של בית הקברות מעורר תוגה – הרוב המוחלט של הקברים הרוס ומנותץ, ובמקום נותרו רק קומץ מצבות שעוד ניתן לקרוא עליהן את פרטי הנפטרים. רוב המצבות נגנבו, נהרסו או ״מוחזרו״ על ידי השלטונות הפולנים ושימשו לריצוף מדרכות ולבנייה. בנוסף, נראה שבית הקברות משמש כיום אתר פופולרי לפיקניקים ולמפגשים חברתיים, לפחות אם לשפוט לפי הבקבוקים הריקים שמפוזרים שם. בעת ביקורנו הגיעו למקום שלושה גברים צעירים עם בקבוק אחד של וודקה ואחד של משקה קל, התיישבו באיזו פינה והתחילו לשתות ולקשקש. אחד מהם התעניין במעשינו במקום. הוא נראה נרגש למדי לשמוע שסבי נולד בגוז׳וב, והצטער שאינו יכול לסייע לנו לאתר את קבריהם של בני משפחתי. נפרדנו מהשלושה לשלום.
מבית הקברות המשכנו למרכז העיר, לראות את ביתה לשעבר של משפחת רוזנבאום, שעדיין עומד במקומו – בניין שיכון לא גדול בן שלוש קומות, נאה למדי אך קצת מוזנח. סביר להניח שהיה מרשים יותר בימים ההם. אין לי מושג אם האיזור עדיין נחשב יוקרתי, אבל אין ספק שהמיקום מצוין – סמוך מאוד למרכז העיר, כעשר דקות הליכה מתחנת הרכבת. בתמונות ניתן לראות את הבניין אז והיום. המשאיות שחונות מול הבית בתמונה הישנה הגיעו לשם כדי להעביר את רכושם של ארנולד ולוטי לנמל ומשם לפלשתינה/ארץ-ישראל, וניתן לראות עליהם את שמו של היעד – תל אביב. כאמור, הרכוש אמנם הגיע כנראה ליעדו, אבל לא לידי בעליו.
צילמתי, הצטלמתי ליד דלת הכניסה ושלחתי למשפחה. דודי יצחק סיפר לי שבביקורם במקום לפני 23 שנים, הם התעכבו זמן רב ליד הבית כדי לצלם ולהצטלם, עד ששכנים חשדניים התחילו לאיים עליהם שיקראו למשטרה, והם נכנסו לרכב השכור וברחו מהמקום. אני לא נתקלתי בעוינות כלשהי. דיירת אחת הציצה אלי מהחלון בסקרנות, ודייר אחר שבדיוק חזר הביתה, גיחך למראה מאמציי לתפוס את הסלפי המושלם, ומיהר להיכנס פנימה. לרגע שקלתי לתפוס עליו טרמפ כדי לחדור לבניין עצמו, אבל בזמן שהרהרתי בכך הדלת כבר נסגרה.
עם סיום ענייני המשפחה היו לנו עוד שלוש שעות להעביר בגוז׳וב, שאותן בילינו בטיול רגלי בפארק, כולל תצפית על העיירה, בעיר העתיקה ובטיילת הקטנה על גדת הנהר. בשעת אחר צהריים מוקדמת עלינו על הרכבת ליעד הבא שלנו.
